המדרש והמעשה ויקרא צד

עכ"פ הפקעה וזכיי' כאחת אין לנו אף מצירוף שני המקראות יחדיו

ומדהוכחנו למעלה מד' הרשב"א, דעד כאן לא מהני סברא דהפבי"ד לענין שמיטה, אלא אי נימא דאלים כחייהו למיעבד הפקעה וזכיי' כאחת, א"כ לר' אליעזר לשיטתי', ע"כ תו א"א למוקים הא דפרוסבל כרבנן, דשביעית בזה"ז דאורייתא, (דא"כ תקשי מי איכא מידי דמדאורייתא משמט כו' והפבי"ד לא מהני לזה אליבא דמ"ד דלא עביד אלא הפקעה בלחוד, כמו שהוכחנו למעלה בארוכה), אלא כרבי דשביעית בזה"ז דרבנן, וממילא דכבר ניחא מה שהקשינו לר' אליעזר דסוף עוקצין, למה לן פרוסבל כל עיקר, מדאפשר לדידי' בשטר דלא משמט לב"ש, דהא לרבי בלא"ה, צ"ל דלא בא פרוסבל אלא כדי שלא תשתכח תורת שביעית, וכדאיתא בש"ס שם, וא"כ בודאי דצריך וצריך תיקון פרוסבל, דאילו עשו כולם בשטר פשיטא שתשתכח תורת שביעית כל עיקר

ואולם בעיקר ההנחה שהזכרתי למעלה בשם כ' אחי הרה"ג נ"י מה שאמר בילדותי' לתרץ שיטת ר' אליעזר במשנה דפיאה, דמשו"ה לא אמרינן תרי מגו בבעל השדה, לפי דכר' יוסי ס"ל, לענ"ד אין זה מספיק כלל, חדא דהא כבר כ' הר"ן [בנדרים, מ"ד] דאף לר' יוסי אי הדר זכי בה המפקיר לשום זכיי', לא גרע מאילו זכה בה אחר, ופטורה מן המעשר, וכל דין הפקר יש עלי', עכ"פ לאחר זכייתו, וא"כ אכתי אף לר' יוסי יש לומר מגו אף בבעל השדה, מגו דאי בעי מפקיר ומגו דאי בעי הדר זכה מן ההפקר לנפשי', והוי כמו אחרינא

ועוד דהנה ודאי מה שאנו אומרים גבי פיאה מגו דאי בעי מפקיר, ל פירושו דרשאי הוא לכתחילה להפקיר את שלו ולהטיל א"ע על מתנות עניים, וכעין שאמרו בש"ס גבי שכ"מ [כתובות מ"ח, ב']. וגם זה הוא בכלל כל מי שאינו צריך לעמול ונוטל. וע"כ כך הוא פירושו, דנהי דלכתחילה אינו רשאי, מ"מ אי לא ימלך בבי"ד, וילך ויפקיר ויעשה עני אז בדיעבד אין בידנו לקנסו שלא ליטול פאה, אחרי שכבר נעשה, וממילא הוי עכ"פ מגו לזכות לאחרינא. וגם זו שאמרו מגו דאי בעי מפקיר, ולא אמרו למגו דאי בעי יהיב במתנה אף שבודאי גם במתנה הדין כן, לכשיתן) עכצ"ל, דעכ"פ כל זמן שלא נתן, אין זה מגו, דאינה בידו, דמי יימר דמתרמי לי' מי שיקבל מתנתו וכתיב שונא מתנות כו' ואי תקשי לפי"ז, א"כ אכתי גם גבי הפקר נימא הכי דאינה בידו, דהא כל כמה דלא זכה בה אחר הרי אפשר לו לחזור ולזכות בו לעצמו מן ההפקר, ולאו כל כמיני' להטיל א"ע על מתנות עניים, ושיקדים ויזכה בו אחר אינו בידו, דומי' דמתנה. זה לק"מ. דתיכף אחרי ההפקר כבר אין הנכסים שלו, והוי לגבי דידהו כאינש דעלמא, וכי היכי דלעני דעלמא הבא ליטול מתנותי', אין לדחות בטענה, לך זכה ממקום אחר, או הרויח ממקום אחר, מדהשתא עני הוא, כן גם במפקיר הזה, מדעכ"פ בההיא שעתא כבר הוא עני, אין לדחותו בטענה, לך זכה בנכסים שהפקרת ולא תצטרך למתנות עניים בשדה זו. דהא אם יחזור ויזכה בנכסיו, יהי' זה קנין חדש אצלו, כמו לשאר עני דעלמא:

אולם כל זה בקנין שאינו שלו, דאינו מחויב להשתדל ולקנותו, כדי שלא ליטול במתנות, אבל אילו יצוייר דבקנין מועט שיש לו תועיל לו השתדלותו, להשביח ולהרבות אותו המועט, עד שלא יצטרך לצדקה, ודאי חובתו היא ויעשנה, וראי' ממשנה שלמה פ"ח דפאה, מ"ט] מי שיש לו נ' זוז, והוא נושא ונותן בהם, ה"ז לא יטול, וטעמא משום דטבין חמשין דעבדין, והא ודאי דלא טבין אלא בדעבדין, וכל מו"מ צריך להשתדלות ידועה ותחבולות ידועות, וע"כ דבקנין שיש לו לעני, אף שאינו בשיעור המספיק כדי שלא ליטול מ"ע, מ"מ אמרינן לי' לעני, לך והשתדל בו באותו המועט והשביחו (היכא דאפשר) ולא תצטרך למתנות עניים

ולפי זה לר' יוסי אליבא דר' יוחנן דס"ל דאין הפקר יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, לא יצוייר כלל מגו דאי בעי מפקיר, גבי עשיר הלוקט פיאה, דהא דאמרן דעכ"פ עני הוא, מדכל נכסיו מבוזבזין ועומדים לזכות בהם בכל שעה כל מי שירצה, לאו מילתא היא,