המדרש והמעשה ויקרא צג

לאחר מכאן, מ"מ הא עכ"פ עדיין אין לנכסים הללו שום בעלים, ואין האב מוציאו מחזקת הבנים האחרים, א"כ אפילו נקיש ראשים לאבות, נימא דגם ראשים מנחילים רק מה שאינו מוחזק לאחד יותר מחברו, א להוציא מזה ולתת לזה לא שמענו מהא. אולם את זה נדע מהא דיחרם כל רכושו, ששם הממון יוצא מן המוחזק בו, אלא דמיחרם לא ידעינן רק הפקעה, דנעשה כהפקר, ואכתי זכיי' לא ידעינן, אך זה כבר למדנו מהיקש ראשים לאבות, וממילא דמשני המקראות יחדיו שמעינן לתרווייהו, מהא דיחרם שמעינן דאלים כחא דבי"ד לבטל חזקת בעלים ולהפקיע מן המוחזק, ומדכבר הופקע ואין לממון זה בעלים, תו אלים כחייהו למיעבד גם זכיי', ראשים דומי' דאבות, דמנחילין ומזכין את הדבר העומד מחוץ לרשות בעלים לכל מי שירצו

איך שיהי' הנה ראינו שדבר זה אם יש מקום לסברא זו דהפבי"ד גבי שמיטה, היינו אם יש כח ביד חכמים, אף היכא דמדאורייתא משמט, לומר דאינו משמט מטעם הפבי"ד תלי' בעצם תכסיסו של הפבי"ד, אי לא עביד אלא הפקעה בלחוד, (וכס' התוס' פ"ג דסוכה), או עביד הפקעה וזכיי' כאחת, וכדעת הרשב"א ז"ל

והנה ידועה מחלקותו של ר' אליעזר ורבנן [במשנה, פ"ד דפאה, ובש"ס ב"מ, ט'.] במי שליקט לפלוני עני, דלר' אליעזר זכה, ופירש"י שם בב"מ, דדוקא "באינש דעלמא שאינו בעל השדה" אמר ר' אליעזר דזכה לחברו, אך בבעל השדה לא קאמר, יעויי"ש. וכבר תמהו הראשונים, מאי שנא, הא טעמא דר"א דאמרינן תרי מגו, מגו דאי בעי מפקיר ומגו דזכי לנפשי', וא"כ בבעל השדה נמי נימא הכי, מגו דאי בעי מפקיר, שאם יפקיר תו אינו בעל השדה. ואמנם באמת פירש"י מוכרח הוא בשיטת ר"א, דאי נימא מגו אף בבעל השדה א"כ בטלת לא תלקוט לא תלקט, שכל בעל שדה ילקוט בשביל עני קרובו, [ע' בשטמ"ק שם בשם מהר"י אבוהב], ואי קשי', אר' אליעזר גופי' קשיא, מדבבעל השדה ע"כ אי אפשר לומר הכי, א"כ נילף מהא, דבכלל לא אמרינן תרי מגו, דהא מדינא אין שום יסוד לחלק בין בעל השדה לאינש אחרינא לענין מגו זו. ובילדותי שמעתי מכ' אחי הרב הגאון החריף המצויין כמוה"ר אליעזר נ"י לתרץ, דאולי ר' אליעזר כר' יוסי ס"ל [סוף פ"ד דנדרים], ואליבא דר' יוחנן, דהפקר לא הוי עד דאתי לרשות זוכה, וא"כ כבר יש מקום להפריד כ הדבקים, דבבעל השדה, דלאו משום עשירות אתינן עלי', (דמידי לא איירינן שכל שדהו היא פחותה ממאתים זוז), אלא משום דאסור ללקט בשלו, א"כ ודאי דלר' יוסי לא יהני לי' אף הפקרו, דהא עדיין הוא בעל השדה, כל זמן דלא אתי לרשות זוכה, וא"כ ל"ש מגו, משא"כ באינו בעל השדה דרק מטעם עשירות אסרת עלי' למזכי לנפשי', ודאי דאף לר' יוסי יהני כשיפקיר נכסי', דנהי דגם אחר ההפקר עדיין ברשותי' קיימי, (כ"ז שלא זכה בהו אחרינא), מ"מ הא ראויים ועומדים הם כל נכסיו לזכות בהם כל מי שירצה, ואין לך עני יותר מזה, אשר כל קנין שיש לו, מי שירצה יבא ויטלנו, ומדהוי עני, כבר איכא מגו דזכה לנפשי'. ולפי"ז כבר נתיישבו דברי ר"א עפ"י שיטת רש"י, דלעולם אמרינן תרי מגו, ואעפי"כ לא בטלת לא תלקוט לא תלקט, דרק באיש שאינו בעל השדה יהני מגו דאי בעי מפקיר ומטעמא דאמרן, משא"כ בבעל השדה ל"ש מגו, מדעדיין לא יצתה שדהו מרשותו, כל זמן דלא אתי לרשות זוכה. עכ"ד כ' אחי הרה"ג נ"י

ואם יש להנחה זו יסוד אז יש לי ליישב בה גם קושיתנו דלעיל, דמדהוכחנו שיטת ר' אליעזר דכר' יוסי ס"ל דכל הפקר דעלמא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה, כבר אי אפשר לומר לדידי' דיהני הפקר בי"ד למיעבד הפקעה וזכיי' כאחת, דזכיי' מהיכא נפקית לה, מהיקש ראשים לאבות, והא התם ליתה להפקעה, (דהא אבות אינם מנחילים שלהם, ולהוציא נכסים מוחזקים לאחריני גם אבות אינם יכולין), ואי משום קרא דיחרם דעבדי לי' כעין הפקר, הא לר' יוסי (ולר' אליעזר דס"ל כותי') א הפקר גופי' אינו מוציא מרשות בעלים כלל עדיין, כל זמן דלא אתי לרשות זוכה, וא"כ