המדרש והמעשה ויקרא צב

כן, שהבי"ד היו כופין אותו לתת אף שאינו מחייב, ונעשה כאילו נתן ברצון, (ובנתינה ברצון הא מתחייב אדם אעפ"י שאינו חייב), אך עצם מעשה הנתינה או הזכיי' צריך להעשות ע"י הבע"ד בעצמו, דהא גם בנותן ברצון באמת צריך שיזכה חברו בא' מדרכי הזכיי'

ואולם אי נימא הכי, אז יספיק הסבר זה רק בשאר דוכתי, דמיחסר רק חיוב הנותן ורצונו, והבי"ד ע"י כפייתם הי' עושים אונס כרצון ואינו חייב כחייב, אבל בשמיטה מדה אחרת יש בה, דאף כשנותן הלוה ברצון ממש, אסור להמלוה ליטלו, עד שיאמר "משמט אני", ועד שיאמר הלוה "אף עפ"י כן", ואמירה זו היכן מצינו שיוכל הבי"ד להשלים, כל אימת שלא אמרה לוה בעצמו, וא"כ לא תועיל סברא דהפקר בי"ד גבי שמיטה כלל, אם לא שנימא שבאמת אין הדבר כן, ושבכל הפקר בי"ד אינהו עבדי להפקעה וזכיי' כאחד, ומיד הוי שלו אף מקמי דאתי לידו, וא"כ אף גבי שמיטה מיד הוי כגבוי ביד המלוה, וממילא דתו לא צריך לומר משמט אני, מדכבר קרינן בי' ולא של אחיך בידך

אבל כבר אמרנו, שדעת התוס' פ"ג דסוכה דהפקר בי"ד לא עביד אלא הפקעה בלחוד, וא"כ לדידהו לא יועיל זה לענין שמיטה כלל, דהא לא עדיף לדידהו הפקעת בי"ד, מאילו נתן הלוה מרצונו וכדאמרן, והא אף בנתינה מרצונו, צריך המלוה לומר משמט אני והלוה אעפי"כ, וזה אין ביד בי"ד להשלים, ושל אחיך בידך אכתי לא קרינן בי', מדלדידהו עדיין לא זכה בו מלוה מיד וכל זה לרבנן דס"ל דמדאורייתא משמט, אך לרבי, דמדאורייתא לא משמט, ומקשינן להיפך, איך אתו רבנן ואמרי דמשמט, ופוטרים את הלוה שלא כדין, ע"ז שפיר משני רבא הפקר בי"ד, דהא לזה ודאי דבהפקעת כח המלוה לחוד סגי, דלא גרע מאילו פטרו ברצון, והלוה מחזיק במה שבידו, ע"כ שפיר כ' התוס' לשיטתייהו, דרבא אדבתרא קאי, ולא אדלקמי', ולעולם לא מיתוקים אלא כרבי, דשביעית בזה"ז דרבנן

אולם הרשב"א ז"ל ס"ל להדי' דרבא אדלקמי' קאי, ומעתה בא וראה כמה מדוקדקים ומדויקים ד' הרשב"א בלשונו: אמר רבא כו' אקושי' קמייתא קאי, ואוקמי אפי' כרבנן דשמיטה בזה"ז דאורייתא כו' דהפקר ביד"ה, ומינה שמעינן (כלומר מדמהני ס' דהפקר ביד"ה אף לענין שמיטה, ואף לחייב את הלוה שלא כדין, למ"ד שביעית בזה"ז מה"ת) דכח בי"ד יפה כו' ולזכותו לזה אף קודם שבא לידו. עכ"ל. **(וקצת ראי' נלענ"ד להביא כרשב"א גם מהא דר"ה [כ"ב, ע"ב] גבי כותים ששכרו עדי שקר בעדות החדש שאמרו לו "מאתים זוז נתונים לך במתנה", ע' רש"י שם שפי' מטעם הפקר בי"ד, ומדלא אמרו הרי הם הפקר, (ויזכה בהם בעצמו), אלא "נתונים במתנה", ש"מ דעבדי הפקעה וזכיי' כאחד. וא"ל זכיי' כלל. ויש לדחות וק"ל.)** (וכבר הראתיך דזה שאמר רשב"א דרבא אף אדרבנן קאי ודהפקר ביד"ה עושה הפקעה וזכיי' כאחד הא בהא תליא)

והנה היש"ש, ביבמות פ"י, אהא דילפי התם הא דהפבי"ד לר' יצחק מקרא דיחרם כל רכושו, ולר"א מאלה הנחלות כו' מה אבות מנחילין כו', כתב שם דהא דר"א עדיפא מדר' יצחק, דלר"י לא שמענו אלא הפקעה דומי' דיחרם, ולר"א יש כח בידם אף לזכות, דומי' דאבות דמנחילין לבניהם, בלי שום זכיי' אחרת כלל. עכ"ד. הנראה מדבריו ז"ל דר"י ור"א פליגין ולולא דבריו, נלענ"ד דלא פליגי כלל והני תרי ילפותות חדא נינהו וצריכות זול"ז, דבאמת מצד אחר עדיף קרא דיחרם מקרא דנחלות, דבנחלות כשמחלק נכסיו על פיו, ריבה לאחד ומיעט לאחד, הא לחד תנא באמת אי אמר משום ירושה לא אמר כלום [ע' כ"ב, ק"ל.], ואפילו למ"ד דמהני, אין זה אלא משום דאי בעי למיתב לי' במתנה, וכ"ז אינו רק בנכסים העומדים ברשות האב, הנותן, ואפילו ביכיר יכירנו לאחרים, דמהני אפילו בנכסים שבאו