המדרש והמעשה ויקרא צא

שמאי, והא פרוסבל תקנת הלל היא, והלל לאו כגבוי דמי ס"ל [סוטה, כ"ה, וש"ד] ושפיר הוצרך לתקון פרוסבל, ולב"ש אולי באמת תקנה זו אך למותר היתה. אך באמת זה דוחק. ועוד איך נפרנס משנה דשביעית ודעוקצין, דהא ר' אליעזר שמותי, מתלמידי שמאי, ובודאי דכותייהו ס"ל בשטר העומד לגבות דכגבוי דמי [ע' תוס' ביצה ל"ד, ב', בשם הירושלמי דמקשה משיטת ב"ש, דאמר לא יטול אא"כ נענע מבעוד יום אשיטת ר' אליעזר דאמר באמירה בעלמא מכאן אני נועל סגי.]. ואיך אמר התם כורת דבורים ה"ה כקרקע וכותבין עליו פרוסבל, הא מדס"ל דאין כותבין פרוסבל אלא על הקרקע, הרי דגם לדידי' לא חיישינן לנעילת דלת במילתא דל"ש, וא"כ למה לן פרוסבל כל עיקר, הא בלא שטר לא שכיחא, ועכ"פ הא אפשר בשטר, ושטר כגבוי דמי, ולא משמט לר' אליעזר

ונלענ"ד לתרץ דר' אליעזר לשיטתי'

דהנה ודאי דכל קושיתנו לא תסוב אלא לשיטת רש"י, דמאי דמסיק רבא הפקר בי"ד הפקר אדלקמי' קאי, היינו דהשתא תו לא צריכינן למוקמי' תקנת פרוסבל אליבא דרבי דוקא (דשביעית בזה"ז דרבנן) דלעולם דאורייתא היא, ואעפי"כ לא תקשי מי איכא מידי דמדאורייתא משמט כו' משום דהפקר בי"ד הי' הפקר. עפי"ז אנו מקשים שפיר, לר' אליעזר דס"ל כב"ש דשטר העל"ג כגבוי דמי, מה ראו חז"ל לעקור דבר מן התורה בכח בי"ד יפה שלהם, כדי שלא יעבור המלוה על השמר לך, הא אפשר בשטר, ושטר אינו משמט: אך לשיטת התוס' דאוקימתא קמייתא דאביי דהא מני רבי היא כדקאי קאי, (ומה דמסיק רבא הפקר ביד"ה לא אתי אלא לתרץ קושיא בתרייתא מי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט כו') ודאי לק"מ, דהא לרבי אין באמת בפרוסבל שום עקירת דבר מה"ת, ולהיפך כל עצמו לא בא אלא שלא תשתכח תורת שביעית, וא"כ מה בכך שאפשר בשטר, (לב"ש, או לר"א דס"ל כותי'), הא סו"ס אם יעשו הכל בשטר, ובאופן זה לא ישמט, הא הדר תשתכח תורת שביעית. וא"כ ספיר הוצרכה תקנת פרוסבל

אולם הא גופי' טעמא בעי לשיטת התוס' מ"ט לא יספיק תירוצא דהפקר ביד"ה אליבא דרבנן, כמו שיספיק אליבא דרבי, ומדוע כד מקשינן אליבא דרבי, מי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט ואמרי רבנן דמשמט, משני רבא הפקר ביד"ה, וכד מקשינן אליבא דרבנן, מא"מ דמדאורייתא משמט כו' שתיק רבא. (ומ"ש התוס' שם, ד"ה מי א"מ, נראה קצת דחוק ואינו מספיק)

ונלענ"ד דהנה חקרו ראשונים בהא דהפקר בד"ה, אי אין כח בי"ד יפה אלא להפקיר, כלומר להפקיע מרשות זה, ואכתי זכיי' בעי, עד דאתי חברו וקני לי', או דיש כח בידם להפקיע ולהקנות כאחד, והגרע"א בכתביו [תשובה, רכ"ב.] העיר ע"ד התוס' פ"ג דסוכה, ד' ל', דמשמע שיטתם דהפבד"ה לא עביד אלא הפקעה ולא זכיי', ולא כן שיטת הרשב"א (גטין, ל"ו שם.) שכתב וז"ל, אמר רבא הפקר ביד"ה כו' אקושי' קמייתא קאי כו' ואוקמי אפי' כרבנן דשמיטה בזה"ז דאורייתא, ואפ"ה אתי הלל כו' דהפקר ביד"ה כו' ומינה שמעינן דכח בי"ד יפה להפקיר מזה ולזכותו לזה אפילו קודם שבא לידו כו', עכ"ל הרשב"א

הרי שדברי הרשב"א ברור מללו, דהפקר בי"ד עושה הפקעה וזכיי' כאחת. ואולם הוא ז"ל הוכיח זאת מסוגיין, והוא תמוה מאד דלכאורה אין מסוגיין שום הוכחה יותר מבשאר דוכתי וכי כעורה זו לומר אף גבי שביעית, דרבנן לא עבדי אלא הפקעה, ולעולם לא זכה בה חבירו עד דאתי לידי' [ע' בזה בס', מק"ח ה"פ, ובמח"א]. אולם נלענ"ד דברי הרשב"א מוכרחים ונכחים למבין, די"ל דס"ל לרשב"א מסברא, שענין זה דהפקר בי"ד, אי נימא דלא עביד אלא הפקעה, ולא זכיי', יהי' גדרו כעין זו שאמרו לענין קרבנות, ולענין גט מעושה בישראל, "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", כלומר כי היכי דהתם אלים כחו של בי"ד למשוי' אונס של זה כרצון, ע"י כפיי' דידהו, באופן שיהנו מעשיו הנעשים באונס, אך עצם המעשה עדיין עליו בעצמו לעשותו, ואין כח בי"ד יפה לעשות אינו עושה כעושה: אף בממון