המדרש והמעשה ויקרא פג

אף למ"ד אין נשים סומכות, וגם שלא בשעת מצותה, כגון ירידת גשמים וכדומה). וכמו שהוכחנו למעלה, מעובדא דטבי בר"פ הישן, ומהא דר"ח ורבר"ה [שם י', ב'], ומד' רש"י ביצה ל', דרק הנאה שיש בה משום סתירת אהל נאסרה, ושפיר כ' הט"ז ריש סי' תרל"ח דלא הוקש לחגיגה ממש, ודלא כמו"ש העוי"ט למיסר הנאת ישיבה בסוכה שאין לה גג בשעת ירידת גשמים

ומינה דאף הנאת סתירה לא נאסרה רק לר' עקיבא ודעמי', דס"ל טעמא משום ענני כבוד, וניחא מה שהביאו הרמב"ם וטו"מ לטעם זה דענני כבוד בהלכותיהם, דאף שפסקו כר"ע, והנאת סוכה אסורה מה"ת מ"מ נ"מ רבתא איכא לדינא, דרק הנאה של כלוי אסירא. ולמ"ד סוכות ממש, היינו לר"א ודעמי', אין סברא למיסר אף הנאה של כלוי מה"ת, ולא נאסרה רק מדרבנן משום מוקצה או בזוי מצוה

והנה לדעתייהו דרבנן, דדרשי מהאזרח דכל ישראל יושבין בסוכה אחת, יש לתמוה לכאורה, הא בעינן תשבו כעין תדורו, ואין דרכן של בנ"א לדור בכהא"ג, ובפרט אי נימא מה דירה איש ואשתו כו'. ע"כ צ"ל דלדידהו באמת האי תשבו כע"ת אינו אלא לכתחילה, אך לא לעכב בדיעבד, ואולם אביי ע"כ לא ס"ל הכי, מדפוטר למאן דמינטר כריא דפירא מן הסוכה [שם, כ"ז.] ומדמצריך האזרח למעט נשים סד"א תשבו כעין תדורו [שם כ"ז, ב'], הרי דלאביי הוי הא דתשבו כע"ת סברא דאורייתא, ובדיעבד נמי מעכב, ולדידי' עכצ"ל דבאמת לא דריש מכל האזרח בישראל דכל ישראל יושבין בסוכה אחת, היינו דס"ל כר' אליעזר דסוכת השותפין פסולה, וממילא דכר"א ס"ל נמי בהא, דסוכות ממש הויין כל משפחה ומשפחה לבדה, דהא בהא תליין וכדאמרן. ורבא מחייב במינטר כרי' דפירא, וגם מיעוטא דהאזרח אצטריך לי' משום סד"א נילף ט"ו ט"ו מחג המצות, משום דס"ל כהלכתא דכל ישראל יושבין בסוכה אחת, וא"כ ע"כ הא דתשבו כעין תדורו עכ"פ בדיעבד לא מעכבא. ומיושבת ק' התוס' במכלתין, לעיל כ"ו, דמקשו היכי פליג רבא אברייתא מפורשת דלפי שהוכחנו עכצ"ל דבפלוגתא דתנאי תלי', ומאן דמכשיר "כל ישראל בסוכה אחת", וס"ל ענני כבוד, ע"כ ס"ל דתשבו כע"ת אינו מעכב בדיעבד עכ"פ

ומעתה תתיישב לנו התימא גם בד' רש"י ביצה ל' (שנתחבט עליהם המג"א) מה שהוזקק לתלות טעם איסור עצי סוכה בטעמא דסתירת אהלא, והא מדאורייתא אסירא כדמוכח בסוכה ט'. דהתם בביצה הכי איתא "אביי ורבא דאמרי תרוייהו באומר איני בודל מהם" כו', וכבר אמרנו למעלה, דרק למ"ד ענני כבוד אסירא הנאת כלוי דעצי סוכה מה"ת, (דומי' דעננים שאין היד שולטת בהם), משא"כ למ"ד סוכות ממש, ומדהוכחנו דלאביי סוכות ממש ס"ל, א"כ רש"י דקאי אליבא לדאביי ורבא דאמרי תרוייהו" שפיר הוצרך לטעם שיספיק אף אליבא דאביי, ושפיר קאמר דנהי מה"ת אין לאסור אליבא דאביי, מ"מ משום סתירת אהל איכא אף למ"ד סוכות ממש. וכ"ז אליבא דאביי, אך רש"י לדידי' שפיר י"ל דכהלכתא ס"ל, לחייב במינטר כרי' דפירא, ולמישרי בסוכה "אחת לכל ישראל", (היינו כמ"ד ענני כבוד) וממילא דעצי סוכה מדאורייתא נמי אסירן

ועפ"י הדברים האלה תתישב לנו סוגית הש"ח [סוכה, כ"ג.] בעושה סוכה ע"ג הגמל, דר' מאיר מכשיר ור"י פוסל, לפי שאין עולין לה ביו"ט, ובעינן סוכה הראוי' לשבעה ימים, ור' מאיר, הא נמי מדאורייתא מיחזי חזי, ע"כ. והוא תמוה, דטרח הש"ס ליישב שנויי' דחיקא ופריכא לר' מאיר, דמה שאינו ראוי מדרבנן ראוי מקרי, דהא לקמן [ל"ה, ב'.] אר"א אתרוג של מע"ש לדברי ר"מ אין אדם יוצא בו י"ח ביו"ט, משום דאינו ראוי לאכילה, והא מעשר פירות אינו אלא דרבנן, ולרמב"ם פ"א מה' תרומות] עכ"פ מעזרא ואילך אינו אלא דרבנן, וכמו"כ מעשר תבואה, וא"כ אתרוג זה ג"כ מדאורייתא מיחזי חזי, וע"כ דפשיטא לי' לר"א אליבא דר"מ דמה שאינו ראוי מדרבנן ג"כ אינו ראוי מקרי, ואיך אמר הש"ס הכא גבי סוכה ע"ג גמל להיפך, דמה דחזי רק מדאורייתא ראוי מקרי [וכבר העיר על סתירה זו בס' שעה"מ,