המדרש והמעשה ויקרא פא

וכדמשמע פשט הלשון מה שאמרו "אפי' קיסם לחצוץ בו שיניו", ולא הנאת ישיבה או שינה, אף שלא במקום מצוה ודלא כהג' עוי"ט ז"ל

גם הט"ז בסי' תרל"ח סק"ג כתב להדי', דלא אסרה תורה בעצי סוכה אלא הנאה של כלוי, (והביא גם הוא מה דמייתי בעוי"ט שם להעיר ע"ז, מהא דהדס של מצוה דאסור להריח בו [סוכה, שן ובתשובה הנ"ל לא זכר את ד' הט"ז). אולם באמת הא גופה טעמא בעי, אי הוקשה סוכה לחגיגה, א"כ ליתסרא אף הנאה שאינה של כלוי, כדין חגיגה, ואין היקש למחצה. ולולא דמסתפינא הי' נלענ"ד לומר בזה דבר חדש, בהקדם הערות אחדות מענין לענין

א) מה שתמה המג"א ע"ד רש"י וביצה, ל'] שהבאנו למעלה, שכתב דמשו"ה לא מהני תנאי בעצי סוכה משום דסתר אוהלא, הרי דס"ל בהחלט דהנאת עצי סוכה אינה אלא מטעם מוקצה, ודלא כשטחיות ל' הש"ס בסוכה. דהוי דאורייתא, ונהי דלישנא דש"ס גופי' בביצה שם כבר תירצו הר"י והר"ת כל חד כדאית לי', (לחלק בין כדי הכשר ליותר מכדי הכשר, או בין סכך לדפנות), אך על רש"י ז"ל שסתם ולא פירש בודאי יש לתמוה. ב) הא דאיפלגי במכילתין (ד' כ"ז] אביי ורבא גבי שומרי גנות ופרדסין, דפטירי לאביי משום תשבו כעין תדורו, רבא אמר פירצה קוראה לגנב, ופי' התוס' שם דרבא לא פליג גם אטעמא דאביי, דהא ברייתא מפורשת היא עיי"ש. וק' הא חזינן דפליגי, דהא מסיק הש"ס למאי נ"מ, למינטר כריא דפירא, דלרבא חייב, הרי דלא ס"ל לרבא טעמא דתשבו כעין תדורו. ג) עוד כעין זה מצינו, דנאיד רבא מטעמא דתשבו כעין תדורו, גבי הא דמקשה הש"ס ל"ל קרא דהאזרח להוציא נשים, תי"ל דהוי מ"ע שהז"ג, ושני אביי סד"א תשבו כע"ת, ורבא משני, סד"א למילף ט"ו ט"ו מחג המצות. ד) מה שהקשתי, ומצאתי שהקשה כן בס' טו"א למגילה, אהא דמקשה הש"ס, תי"ל דהוי מ"ע שהז"ג, נימא דסד"א דנחייבינהו משום שאף הן הי' באותו הנס (וע' מגילה, ד', ופסחים פ' בתרא, דלחד תי' בתוס' סברא דאורייתא היא] ס

לפי ענ"ד יתבאר כל הנ"ל, עפ"י מחלקותם של ר' אליעזר ור' עקיבא שהבאנו בראש מאמרנו זה בפירושא דהאי קרא "כי בסוכות הושבתי", דלפי הגירסא שבש"ס סוכה י"א ס"ל לר"א דענני כבוד היו, ולר' עקיבא סוכות ממש, ובתו"כ מהופכת הגירסא, לר"א סוכות ממש, ולר' עקיבא ענני כבוד, ולכאורה אין בזה נ"מ לדינא, והרי"ף השמיטה באמת מהלכותיו, (אך מצד אחר יש להוכיח שיטתו בזה, דיליף הא דאין מסככין אלא בדבר שגדולו מן הארץ מקרא דנחמי', הביאו עלי עץ זית כו', וזה כמ"ד סוכות ממש, דלמ"ד ענני כבוד יליף לה בסוכה י"א שם מקרא אחרינא, ואד יעלה מן הארץ יעויי"ש), אלא שהרמב"ם וטור, ושו"ע סי' תרכ"ה לא השמיטוה, והביאו הטעם דענני כבוד, ויש להבין הנפקותא לדינא בזה; עכ"פ מוכח דאינהו גרסי כתו"כ, דר' עקיבא ס"ל ענני כבוד (דהא הלכה כר' עקיבא מחבריו, ובפרט כנגד ר"א דשמותי הוי), ואי נימא הכי אז יתבאר לנו דכמה הלכתי רבתי תלויות בזה

א) למ"ד כי בסוכות הושבתי היינו ענני כבוד הרי היתה שם במדבר רק סוכה אחת גדולה, ענן גדול אחד הי' סוכך על כל העדה כולה, א"כ בדין הוא שגם סוכה זו, שנצטוינו לעשותה זכר לעננים ההם, יכולה להיות משותפת לרבים, ואפילו לכל ישראל, ולפי"ז סוכת השותפין כשרה. אך למ"ד סוכות ממש, הנה בודאי שכך היתה חנייתן במדבר איש וביתו, משפחה ומשפחה לבדה, בסוכתו אשר נטה לו, איש באהליו ישראל. **(עש"ס ב"ב סוף פ' חז"ה עה"פ וירא את ישראל שוכן לשבטיו, ראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה כנגד זה. וק"ל:)** וממילא סוכה משותפת לרבים פסולה. ולפי"ז ר' אליעזר דס"ל סוכות ממש (וכגי' שבתו"כ) לשיטתו אזיל, ופוסל סוכת השותפין (ע' סוכה כ"ח תוד"ה לך למעוטי), ורבנן, היינו ר' עקיבא בר