המדרש והמעשה ויקרא פ

ורבר"ה הוי שרי להנות מן הדפנות, עכ"פ מכח תנאי זה. והבן

אך כ"ז דוחק, ועכ"פ ממעשה דטבי מוכח להדי', דלא הוקשה סוכה לחגיגה אלא לענין הנאה של כילוי, ולא לענין הנאת ישיבה, אף שלא במקום מצוה. ויש לדחוק וליישב עוד דסתמא בין סוכתו של ר"ג ובין סוכתו של ר"נ הי' בה כדי הכשרה ויותר, לבר ממקום מטותיהן של טבי ושל ר"ח ורבר"ה, וממנ"פ הוי שרי הנאת הדפנות עכ"פ, בין לרא"ש, דלדידי' ליכא איסור בדפנות כלל, ובין לר"ת דאוסר בכדי הכשרה, ומתיר ביותר מכדי הכשרה. אך באמת ז"א, דלר"ת עכ"פ מדרבנן אסור אף ביותר מכדי הכשר

ולא עוד אלא שאף בדעת הרא"ש חידש לנו הט"ז בסי' תרל"ח סק"א דמודה הרא"ש דאיכא איסור דרבנן בדפנות, (ולא כ' הרא"ש דבריו, אלא כלפי מה שהבין מד' הרמב"ם דדפנות אסורין ד"ת, ובאמת גם לרמב"ם לא ס"ל הכי, ולא אסר דפנות אלא מטעם מוקצה עיי"ש.) והנה ד' הט"ז תמוהין דהרא"ש כתב להדי' "דדפנות משרי שרי". אלא שנסתייע הט"ז מגמרא ערוכה [סוכה, י'.] דמוקי לברייתא דסיככה כהלכתה ועיטרה בסדינין דאסורין כל ז' בעיטרה מן הצד, ש"מ דאפילו נויי דפנות אסורין, דפנות עצמן לא כש"כ, וק"ו זה כתב גם הרמ"א בסוף הסימן, בישוב מנהגנו לטלטל נויין מן הצד בלי תנאי. וע' במג"א שם שהניחו בצ"ע, דהא מסוגיא דדף י' שם עכצ"ל אליבא דרא"ש דגרעי נויין דדפנות מדפנות עצמן

והנה, אלמלא ד' הט"ז, הי' נלענ"ד דאם באנו להוסיף בדברי הרא"ש, אז י"ל באופן אחר יותר קרוב, ובזה יתיישב קצת גם מנהגנו בנויי סוכה ופסקו של רמ"א, אלא שישארו דברי רמ"א שלא בדקדוק, ועכ"פ תהי' ההלכה מיושבת, והוא דבאמת רמב"ם ורא"ש ודאי מיפלג פליגי, כדמשמע מד' הרא"ש בעצמו, ומד' הב"י וכל הראשונים. אלא שאין הפלוגתא רחוקה כ"כ, היינו לרמב"ם דפנות אסירי מה"ת, ולרא"ש מדאורייתא אין איסור בדפנות, ולענין דרבנן יש חילוק בדפנות כמו שחילק ר"ת לענין סכך, היינו בכדי הכשר סוכה דפנות בטלו לגבי סכך עכ"פ מדרבנן, כיון דאי אפשר לסכך בלא דפנות, וביותר מכדי הכשר דפנות מותרין אף מדרבנן. ונויי דפנות, אין ה"נ דלא עדיפי מדפנות עצמן, ולא גרעי מהם, וממילא בנויי סוכה שאין בה אלא כדי שיעור הכשר סוכה בלבד נויין בטלי לגבי דפנות ודפנות לגבי סכך, ואסירי עכ"פ מדרבנן אף לרא"ש, אך בסוכה שאין נויי' מכסין את כולה ושיש בדפנותי' בכדי הכשר, לבד מקום הנויין, אין שום איסור בנויין ולא בדפנות שכנגדן, ולפי שסתם סוכות שלנו הן יותר הרבה מכדי שיעורן מיושב המנהג שהביא רמ"א, לנהוג היתר טלטול והנאה, היינו בנויין העודפים על כדי הכשרה

ואם הדבר כן, אז לא לבד שתסור הפליאה מעל ד' הרא"ש (שהתיר בדפנות) שהקשו עליו ט"ז ומג"א מסוגיא דדף י' (דמשמע התם דאף בנויין שכנגד הדפנות יש איסור), אלא דסיוע נמי איכא, שהברייתא דקדקה בלשונה ואמרה סיככה כהלכתה ועיטרה וכו', ולכא' שפת יתר היא זו, האי סיככה כהלכתה, דאטו עד השתא לא ידעינן דבסוכה איירינן, אך לפי דרכנו נמלצו הדברים מאד, שהתנא דקדק לומר סיככה כהלכתה, כלומר כהלכות שיעור סוכה ולא יותר, (ז"ט ומחצה על ז"ט ומחצה, וכנגדן דפנות שתים, ושלישית אפי' טפח), ואם כשיעור זה עיטרה בסדינין מן הצד, ודאי דאסורין בהנאה כל ז', בין הדפנות ובין נוייהן כדאמרן, והא דבזה"ז נוהגין ליהנות בנויין היינו כשעושה הסוכה הרבה יותר מכדי הכשר, ואין הנויין מכסין כל הסוכה, ונשאר עכ"פ ז"ט ומשהו פנוי מנויין, ובכהא"ג שרי אף בלא תנאי, וניחא פסקו של הרמ"א בסוף סי' תרל"ח אליבא דרא"ש, אעפ"י שדבריו סתומין ולא מפורשין

איך שיהי' הנה אליבא דרא"ש, וכפי שבארנו שיטתו, הי' מקום ליישב הא דטבי עבדו של ר"ג דסתמא היתה בה בסוכתו של ר"ג יותר מכדי הכשרה וא"כ רשאי הי' טבי ליהנות מדפנות שלא במקום מצוה, אך לב"ח אליבא דרמב"ם קשה כדלעיל, מאי שבחו של טבי, שנהנה מדפנות שלא במקום מצוה, אלא ע"כ כדאמרן דאין איסור בעצי סוכה אלא בהנאה של כילוי,