המדרש והמעשה ויקרא ח

עוד יש לדקדק בד' הרמב"ם עצמו שכתב נולדה בה א' מן הטרפות האוסרות אותה באכילה כו', והוא פלאי, דאטו יש טרפות שאינה אוסרת באכילה. ואולי מכאן סעד למה ששמעתי מכ' אחי הרב הגאון וכו' כמוה"ר אליעזר נ"י לבאר דעת הרמב"ם (מה שנזקק לקרא דהקריבהו לפחתך למילף מינה טרפות למזבח) שלא להקל בא עליו (כמ"ש הכ"מ), אלא אדרבה להחמיר, דכונת הרמב"ם למעט, לא טרפה ודאית לחוד, אלא אף ספק טרפה, ורמב"ם לשיטתי' דספיקא דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן והוי אמינא דרק להדיוט אסרו ולא לגבוה, לזה נקיט הרמב"ם קרא דהקריבהו, ומינה ידעינן ספק כודאי, דהא סו"ס לפחתו אסורה, עכ"ד, וי"ל דהיינו מה שדקדק הרמב"ם בלשונו א' מן הטרפות האוסרות אותה באכילה, להודיענו דאי אך באכילה היא אסורה, לוא יהא מדרבנן, שוב נאסרת היא גם לגבוה, מטעמא דהקריבהו נא

אולם הא קמן דכ"מ לא אמר הכי, ומשמע לדידי' דס"ל אליבא דרמב"ם דכל איסור טרפה למזבח אינו אלא דרבנן, וכבר הרבו גדולי האחרונים להקשות ע"ז מכמה מקומות שבש"ס, ולהלן בדברינו תתבאר ותתלבן בעז"ה שיטת הרמב"ם בזה להסר מעליו כל התמיהות והערעורים

והנה ראיתי להגאון דקאוונא זצ"ל (בס' שו"ת עין יצחק) שתירץ, עפ"י הנחת ד' הכ"מ, מה שהקשה בס' בית אפרים (בשפת אמת סי' ל"ט ס"ק ב') בסתירת ד' הרמב"ם שבפירוש המשניות אהדדי, דבש"ס ביצה, מ', גבי אין משקין ושוחטין המדבריות, מסיק הש"ס דמילתא אג"א קמ"ל בהא דאמר משקין, משום סירכא דמשכא", ופי' הרמב"ם שם "משום סרכות הריאה" (וזה דלא כפירש"י שם) **(וכ' אאמו"ר הגאון זצ"ל העיר דרש"י לשיטתי' דס"ל בחולין דאין סירכא בלא נקב, וא"כ כבר נטרפה ומה יושיענו מה שנסיר הסירכא ע"י השקאה (ולומר דהשקאה זו הוי כעין מיעוך לדידן דמברר דאינו אלא ריר זה י"ל דלא מסתביר לרש"י). משא"כ לתוס' דאינו טרפה אלא משום סופו להתפרק שפיר י"ל דההשקאה מועלת להסיר הסירכא וממילא לא נתפרק ודו"ק:)** ובמס' תמיד גבי משקין את התמיד בכוס של זהב פי' הרמב"ם עצמו טעם השקאה זו משום הפשט העור" (וזה כרש"י בביצה שם), ותירץ בשו"ת עין יצחק עפימ"ש הלב"ש בסי' ל"ט בשם הרשב"א, דכל סירכא, אפי' מאונה לאונה, אינה אלא ס' טרפה לרש"י, דאפשר שלא ניקב אלא קרום העליון בלבד, נמצא דלמזבח, דאפי' טרפה ודאית אינה בו אלא מדרבנן לרמב"ם, לא יצוייר בה טרפות דסירכא כלל, מדהוי ספק דרבנן, ע"כ בביצה, דאיירי בשחיטת חולין, שפיר פי' הרמב"ם דמשקין משום סירכות הריאה, משא"כ בתמיד דלגבוה, דסירכא אינה פוסלת בה כלל הוזקק הרמב"ם לטעמו של רש"י משום הפשט העור. עכ"ד הע"י

ולדידי, מטיבותי' של הגאון ז"ל, לא ברירא לי מילתא דא כלל, דמה בכך דטרפות למזבח אינה אלא מדרבנן, סו"ס מדאינה משום סייג או גדר, אלא משום הקריבהו לפחתך, א"כ כל היכי דלפחתו אסור, יהי' מאיזה טעם שיהי', לגבוה נמי אסור, והא סירכא לפחתו אסור עכ"פ, מטעם ספיקא דאורייתא אפילו לרשב"א, ואיך נתירנה לגבוה, ועדיפא הא מהא דסוכה נ', גבי נשפכה ונתגלתה, דאעפ"י דלהדיוט שרי להדיא ע"י מסננת, מ"מ כיון דלא נהוג להקריב לפחתו ע"י סינון, לגבוה נמי אסיר, ק"ו בנ"ד

ע"כ נלענ"ד ליישב סתירת ד' הרמב"ם בא"א, היינו דאי בדק ומצא כבר סירכא בודאי דאף לרמב"ם אסורה היא לגבוה כמו להדיוט, אלא דתחילת חובת הבדיקה י"ל דס"ל לרמב"ם דאינה אלא בחולין, ולא בקדשים, ומטעם שנבאר להלן

דהנה לכ"ק, לרשב"א למה הצריכו חכמים כלל בדיקת הריאה, אעפ"י שהוא מיעוט המצוי, מ"מ הא לא עדיף מספק השקול, ולמה לא נדון בה ס"ס, ס' אם יש שם סירכא, ואת"ל יש, שמא לא ניקב אלא קרום העליון