המדרש והמעשה ויקרא עז

פרשת אמור (בענין איסור הנאת עצי סוכה, וסוכת השותפין, ובענין תשבו כעין תדורו). בסכת תשבו שבעת ימים. אין תשבו אלא כעין תדורו. (ספרא כאן כ"ג ר"ד, ובש"ס סוכה, כ"ח, ב'). כל האזרח בישראל. להוציא את הנשים. (שם) כי בסוכות הושבתי את בני ישראל ר' אליעזר אומר סוכות ממש היו, ר' עקיבא אומר ענני כבוד היו. (ספרא שם, ר"ז. ובש"ס סוכה י"א ב' מהופכת הגירסא, ר"א אומר ענני כבוד ורע"א סוכות ממש, ולהלן בדברינו יבואר שגירסת הספרא היא הנכונה)

בפרשתא דא נעבור ע"פ כל ההלכות היסודיות שבמצות סוכה. ונקדים את המקראות המפליאים שבענין זה (בנחמי' ח', י"ג-ט"ו.) וביום השני נאספו ראשי האבות כו' ולהשכיל אל דברי התורה, וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ד' ביד משה, (יתור לשון הוא זה), אשר ישבו בנ"י בסכות כו' ואשר ישמיעו ויעבירו קול כו', והביאו עלי זית ועלי עין שמן כו' לעשות סכת ככתוב. ע"כ. וכמה מן התימא יש בזה, וכי עד כאן לא ידעו בנ"י ממצות סוכה, שהיתה נוהגת אצלם בכל שנה, עד שבאו "להשכיל אל דברי תורה"? ומה השכלה יש בזה שמפורש כמה פעמים בתורת משה ובש"ס [סוכה, י"ב] יליף ממה שאמר ויביאו עלי עצי זית וכו' שאין מסככין אלא בדבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ, ובדברינו להלן יבואר [ע' ערכין, ל"ב.]

הנה בארבע הלכות יסודיות מצינו שנחלקו ר' אליעזר ורבנן בסוכה: א) לענין המחלקת אי סוכה דירת קבע, אי דירת עראי בעינן, נמנה ר' אליעזר (דפוסל בעושה סוכתו כמין צריף) בין הסוברים דדירת קבע בעינן, [סוכה ז', ב']. ב) ס"ל לר"א דאין יוצאין מסוכה לסוכה, ואין עושין סוכה בחולו של מועד [שם כ"ז, ב']. ג) ובהא תלי' עוד פלוגתא אחריתא, בסוכה ישנה, דלר' אליעזר סוכה ישנה וכלומר, שלא נעשית לשם חג) פסולה [שם, ט', א'.]. ד) סוכה שאולה לר"א פסולה א כ"ז, וה"ה סוכת השותפין, עתוס' ד"ה כל], ולרבנן כשרה, דילפי מכל האזרח כו', מלמד שכל ישראל יושבין בסוכה אחת. ולהלן נוכיח דכל ארבעת ההלכות הללו אחת הנה, וכלהו תליין בפלוגתא אחריתא שנחלקו בה ר' אליעזר ובר פלוגתי', ותרווייהו לשיטתייהו אזלי

בפ"ק דסוכה [ט'. א'] א"ר ששת משום ר' עקיבא, מניין לעצי סוכה שאסורין בהנאה כל שבעה, ת"ל חג הסכות שבעת ימים כו', כשם שחל שם שמים על החגיגה, כך חל ש"ש על הסוכה. ובתוס' שם ד"ה מניין הקשו, דמהכא משמע דהוי דאורייתא, ובפ"ג דשבת מ"ה, א'.] משמע דאינו אסור אלא מדרבנן. (וכן בפ"ד דביצה [ל' ע"ג] אביי ורבא דאמרי תרווייהו באומר אינו בודל מהם כו', פירש"י, דלהכי לא מהני תנאי אף בעצי סוכה גופה, משום דע"כ אתקצאי, לפי שיש בהם משום סתירת אהלא. משמע עכ"פ דאינו אלא מטעם מוקצה)

וכדי ליישב סתירה זו נחלקו בה רבותינו הראשונים. א) לשיטת הר"י, כל זמן שהסוכה בעמידתה היא אסורה בהנאה מה"ת, משא"כ לאחר שנפלה אינה אסורה אלא מטעם מוקצה. משמע לד' ר"י, דלא שני כלל בין עצים לדפנות, ובין כדי הכשר סוכה ליותר מכדי הכשרה, דבעמידתה הכל אסור ד"ת, ובנפילתה הכל דרבנן [וכ"מ גם מד' המג"א ריש סי' תרל"ח]. ב) ולשיטת ר"ת, מה שיש בה כדי הכשרה אסור מה"ת, (משמע אפילו לאחר נפילתה), ויותר מכדי הכשרה דרבנן. וי"ל דמשו"ה נאיד ר"ת מתירוצו של ר"י, דכיון דלחגיגה מדמינן לה,