המדרש והמעשה ויקרא עו

המורם מדברינו: הבאנו מקור לשיטת הראב"ד, דאין לוקין (בלאו דלא תקלל חרש) אלא במקלל בשם המיוחד, ודלא כרמב"ם, מד' הירושלמי פ"ג דשבועות כפי פירושנו שם, חקרנו בד' הספרא דיש ללמוד מהם, דאפילו לאו נמי ליתא במקלל בכנוי: הוכחנו דיש קצת הכרעה (מעובדא דנבות) במחלקותן של הרא"ש והר"ן והראב"ש [הובא בשו"ע תו"מ סי' כ"ח] לענין לפסול עדות בישיבה אף בדיעבד; הוכחנו לענין מי שנתחייב בשתי מיתות, היינו בסקילה וממונו פלט, וסייף וממונו אבד, אעפי"כ נדון בסקילה דחמירא לי' ישבנו בעז"ה פסקי הרמב"ם החמורים [בפ"ד ובפ"ה מה' עכו"ם] לענין עיה"נ שהודחו מאליהן ולענין ג' עיירות מרוחקות זומ"ז; הערנו ובארנו הפלא בעובדא דנבות שנדון כמגדף (בסקילה) ונדון כמורד (שממונו אבד), הוכחנו לסתור ד' המנ"ח בענין אזהרה דל"ת חרש: **(ולענין מ"ש למעלה דבשלש עיירות המרוחקות זו מזו יש ספק קולא למודחין וספק חומרא למדיחין, הנה לכאורה י"ל דניזול בהנך לקולא ובהנך לקולא, אלא דאעפי"כ אין מזה תפיסה לדברינו דאפי' אי נימא הכי יש לפרש גם ד' הרמב"ם כן, ודו"ק כי קצרנו:)**