המדרש והמעשה ויקרא עה

גדיף ובכנויין, שדינו במלקות לרמב"ם, עכ"פ הי' שם כבוד שמים מעורב בלי ספק, ושפיר י"ל דאה"נ שמדין המלכות דנוהו, (ועיקרו משום מורד, כדי שיפלו נכסיו למלך), ואעפי"כ יכלו להמיתו גם במיתה אחרת. וז"ב

איך שיהי', כבר נתיישב לנו שפיר מה שהקשינו למעלה, מה דבין לרמב"ם ובין לראב"ד מהוראת הפעל קלל אף כנויין במשמע (מדלכו"ע עובר בלאו אף על הכנויין), והא מד' הספרא גבי מגדף משמע דכל היכא דנאמר קלל אינו אלא בשם המפורש, והשתא ניחא, דבאמת אף הספרא מודה, דעיקר ילפותא דשם המפורש גבי מגדף מהא דבנקבו שם ילפינן לה, והוראת קלל בין בשם ובין בכנוי במשמע, וכדמוכח בש"ס דילן, ולא בא הספרא להשמיענו, אלא דכל היכא שהוזכרה ברכת השם אינה אלא בכנוי בלבד, והיא הנותנת, דמשו"ה הקפידו עדי נבות לאמר "ברך" נבות, כדי שלא יתחייב כמגדף, וממילא כבר מוכח מזה גופי' "דאין הורגין בכנוי" דאל"כ מה הועילו עדי נבות בתקנתם

והנה ראיתי בס' מנ"ח [מ' רל"א.] שהקשה בהאי ענינא, מעובדא דאלישע שקלל את הנערים בשם ד' [מלכים א', ב'.], והא עכ"פ יש בזה לאו דל"ת חרש, או הוצאת ש"ש לבטלה, כדמשמע בתמורה ג', יעוי"ש במנ"ח שהניחו בצ"ע. ולענ"ד יש תימא על תמיהתו, דהא כ' התוס' להדי' [מו"ק י"ד ע"ב ד"ה מהו] וז"ל וי"ל דנדוי דחי ללאו דמקלל חברו, ושמא מסוטה יליף לה עכ"ל, מוכח דס"ל לתוס' דמ"ש [בשבועות, ל"ו.] ארור בו נדוי בו קללה כו' דהיינו קללה בשם, דהא בסוטה הכי הוי, ועכצ"ל דלית בזה, לא משום ל"ת חרש, ולא משום הזכרת ש"ש לבטלה, דתכסיס הנדוי הוא כך, (וכמו שצותה תורה גבי סוטה שימחה שמו יתב' על המים), ולפי"ז ע"כ צ"ל דמה דמשמע בגמרא, דאפי' במקלל רשע איכא איסורא (אלא דפטור ממלקות, מדאינו עושה מעשה עמך), ובמקלל בשם המפורש איסור עשה נמי איכא וכמו"ש במנ"ח שם, אין זה אלא במקללו לאחר שקבל עונשו או נדויו, או שלא נתחייב נדוי וכיוצב"ז, משא"כ במקללו כדי לנדותו, כדינו, בהא מצוה נמי איכא והנה אותם הנערים דאלישע נתחייבו נדוי בלי ספק, דהא קראו אחריו "עלה קרח", והוא אחד מכ"ד דברים כו' שמנדין על כבוד הרב. וא"כ אין מקום לקושיתו של המנ"ח כלל

עוד ראיתי לבעל מנ"ח [מ' ס"ט.] שהקשה על הרמב"ם וראב"ד, דמשמע מדבריהם דאפילו בלא שם וכנוי איסורא מיהא איכא, והניח בצ"ע מנא להו הא ולדידי הי' נ"ל דמד' התוס' מו"ק שם מוכח דאפי' איסור תורה נמי איכא, דאלת"ה מנא להו באמת דקללה דנדוי היינו בשם, ודילפינן מסוטה ודדחינן לאו דמקלל, דילמא בארור סתם לייטינן בלא שם וכנוי, וליכא דיחוי כלל, אלא ע"כ דאפי' בארור סתם יש בו עכ"פ איסור תורה, וא"כ ע"כ אתה צ"ל דאלימא גזרת עזרא ודחי' לי', וזהו מה שהוכיחו שם התוס', ומדבלא"ה יש בו ע"כ דחיית איסור תורה, שפיר י"ל דאף בשם נמי לייטינן, ומסוטה ילפינן לה, וכמו"ש התוס' שם

שוב ראיתי דבסוטה מ"ו, על ד' הש"ס גבי הא דאלישע, ויראם ויקללם בשם ד', מה ראה כו' שמואל אמר ראה שכולן נתעברה בהן אמן ביוהכ"פ. פי' מהרש"א ז"ל בח"א שם וז"ל מה ראה כו' כלומר לקללם בשם ד', שהוא בלאו דלא תקלל חרש ע"כ. ופלא שלא הזכיר בס' מנ"ח לד' מהרש"א אלו על אתר, אך גם על מהרש"א ז"ל יש לתמוה, שאם באמת יש כאן איסור לאו, איך הותר לאו זה עי"מ שראה שנתעברה בהן אמן ביוהכ"פ? וע"כ ברור הוא כמו שכתבנו, דמנתחייבו נדוי בדין, אין כאן לא לאו ולא שום איסור

וע' סנהד' [פ"ה, א'] בן מהו שיעשה שליח לאביו להכותו ולקללו כו' ואחר מי התירו, אלא כבוד שמים עדיף כו' פירש"י ואחר מי התירו לקללו כו' והלא כל ישראל הוזהרו כו' אפי"ה נעשה שליח בי"ד לכך כו' וכתיב יתן ד' אותך כו' עכ"ל. הרי להדי' דהותר לאו דלא תקלל חרש לגמרי, אצל מי שנתחייב נדוי בדין. וכפי הנראה אשתמיט כ"ז לשעתי' מן הגאון בעל מנ"ח ז"ל: