המדרש והמעשה ויקרא עד

דברי הכתובים ויושיבו שני אנשים כו' לאמר ברך גבות אלדים ומלך, דמדהוצרכה לעדות ק על ברכת אלדים (כדי לאפושי ריתחא) תו לא הוי סגי בלא"ה אלא שיעידו בישיבה דוקא

אולם המחבר שם בחו"מ סי' כ"ח פסק שאם הי' העד תלמיד חכם מושיבין אותו, משום עשה דכבוד תורה, והוא מש"ס שבועות ל', ומשמע בתוס' שם [וכן בזבחים, ט"ז] לחד תירוצא, דאפילו בדיני נפשות הדין כן עיי"ש. וא"כ אם יהיו העדים צורבי מרבנן דלא מעלי, הדר תיבטל תחבולתה של איזבל, דהא יוכלו בי"ד לחתוך גם דין הגדוף על פי עדותם דמיושב, לזאת התחכמה לומר ויושיבו שני אנשים בני בליעל, כלומר פחותי ערך, שאין להושיבם משום עשה דכבוד תורה, וממילא שאעפ"י שיעידו על שתיהן מ"מ לא יגמר דינו אלא כמורד בלבד

זהו מה שאמרנו למעלה, דמהא שהושיבו עדי נבות לא מסתיי' דלא קשי' על שיטת הראב"ש, אלא דסייעתא נמי איכא, דאי כרא"ש ור"ן דבדיעבד אף בישיבה סגי, עדיין תקשי, מה הועילה איזבל בישיבת עדי נבות, ואם נדון באמת כמגדף, איך ירש אחאב את כרמו

אולם באמת גם לשיטת הרא"ש והר"ן ניחא, דמאן לימא לן שהעידו עדי נבות על גדוף בשם המפורש, דילמא רק אגדוף בכנוי העידו, וכבר אמרנו דלענין דין מורד אין שום נ"מ אי בשם אי בכנוי, דהא סוף סוף מזלזל במלכותא, (ולא עדיף מאורי' דקרי לי' הש"ס מורד על אמרו אדוני יואב בפני דוד), אך לענין מגדף, נהי דמשום אפושי ריתחא ודאי דאיכא אף בכנוי, (דהא לרמב"ם מילקי נמי לקי במקלל בכנוי, ולראב"ד עכ"פ באזהרה הוי), אך עונש מיתה ליכא, דהא אין הורגין על הכנויין וא"כ בלא"ה נדון נבות רק כמורד ולא כמגדף, והלא זאת היתה באמת עיקר מטרתה של העדות בעובדא דנבות

ובא וראה דיש סעד גדול לדברינו אלה בד' הספרא שהבאנו למעלה עדה"כ גבי מגדף: ויצא ויקלל כו' אינו אומר ויברך, כענין שנאמר ברך נבות, ללמדך שאין הורגין בכנוי ע"כ, כונת חז"ל כאן בספרא ברורה, דכל היכא שהוזכרה בכתוב "ברכת השם" אינה אלא בכנוי. וזה שנאמר אצל נבות ברך נבות אלדים ומלך, היא הנותנת, דבכונה העידו רק על גדוף בכנוי, כדי שידון לא כמגדף, אלא כמורד, וממילא יפלו נכסיו למלך. ואמנם פשטות ל' הש"ס דסנהדרין מ"ח שם דאמר בשלמא למ"ד מורד במלכות נכסיו למלך, בודאי אין לפרש דלישנא דברך דייק, דהא ת"ק דר"י (היינו ר' מאיר) איהו הוא דאמר נכסיו למלך, ור' מאיר הא אמר [סנהדרין נ"ח] דנהרג אף על הכנויין. ואנן אליבא דספרא הוא דאמרינן)

ואולם כאן ישאל השואל, אם כדברינו שכמורד דנוהו, איך רגמו את נבות באבנים, הא מורד דינו בסייף ולא בסקילה, אך באמת לא עלינו תהי' קושי' זו, דהא לרבנן דר"י [בסנהדרין מ"ח ע"כ שם] מוכח להדי' שנידון כמורד, (מדהוכיחו מזה דמורד נכסיו למלך עיי"ש), ועכצ"ל עפימ"ש בשם מהרש"א ז"ל "דלאפושי ריתחא" היינו שהיו יראים חמת העם, וא"כ י"ל דכשם שבעדותם לא הי' די להם בעדות מרד, והוצרכו גם לעדות גדוף, מפני חמת העם, כך גם במיתתו לא היו יכולים (מאותו הטעם עצמו) להמיתו מיתת מורד, רק מיתת מגדף, כדי שלא יבין העם, שמשום כבודו של אחאב נהרג נבות, וכלל גדול הוא בידינו בחייבי מיתות שבזמן הבית, שאם אי אתה יכול להמיתן במיתה הכתובה בהן, היו ממיתין בכל מיתה שיוכלו ואמנם בסנהדרין [מ"ה, ע"ב.] משמע דרק ברוצח וגואל הדם דרשינן הכי, והויין ב"כ הבכ"א, ועתוס' שם דה"ה בעיר הנדחת ונסקלין, וא"כ עכ"פ במורד לא שמענו. אך לענ"ד משום הא לא אירי', דהנה כתב הרמב"ם [פי"ח מה' סנהד'] דהריגת עכן ע"י יהושע מדין המלכות הי', והתם בשרפה נידון לולא בסייף, כדין המלכות) וע"כ שמפני שהי' גם כבוד שמים מעורב בזה, ע"כ יכלו להמיתו גם במיתת אחרת. וא"כ י"ל אף גבי נבות כן, דהא סוף סוף, בין שנאמר שהעידו על הגדוף בישיבה, ובין שנאמר שהעידו רק על