המדרש והמעשה ויקרא עב

היחידים, וניחא מה שפסק הרמב"ם לענין הודחו מאליהן לקולא "דאינה נעשית עיה"נ", כלומר שנדונים העובדים כדין היחידים, וממילא טף ונשים נצולין, והיינו קולייהו

אולם עוד אחרת יש בה בעיר הנדחת, לאידך גיסא, חומר ביחידים מבמרובים, היינו לענין מדיחי': דמדיחי היחידים דין מסית יש להם, היו נהרגין שלא בהתראה, והיו מכמינין עליהם עדים ואין מלמדין עליהם זכות, ופ' הרמב"ם [פ"ה דעכו"ם שם] דמכמינין למסית ואין מכמינין למדיח, ומשמע התם דה"ה לענין שאר חומרות שנאמרו בו, לא נאמרו רק במסית היחידים, דבו נאמר לא תחמול ולא תכסה, ולא במדיחי הרבים

ולפי"ז חזר הדין וכשאירע ספק בעיר הנדחת, שוב אין לנו הכרע מאי חומרא ומאי קולא, אי כמרובים ואי כיחידים, שאם ניזל בתר המודחים, אז כבר הוכחנו דלרמב"ם (דפסק כר"א דטף ונשים היו נהרגין) יש חומר במרובים, ומספיקא לקולא כדין היחידים יש לדון אותם, וינצלו טף ונשים שלהם, אך אי ניזול בתר מדיחים, הא ודאי מוטב להם שידונו נדחיהם כדין המרובים, ולא תהיינה עליהם כל החומרות שנאמרו במסית, אלא דין מדיחים בלבד, שכבר ראינו שהחמירה תורה בענשו של מסית היחידים, הרבה יותר מבענשו של מדיחי המרובים, וקולא דמודחים הוי חומרא אצל מדיחים, ואכתי ספיקא הוי, אי ניזל בתר מדיחים או בתר מודחים: **(ולאחר זה מצאתי בשו"ת ח"ס חלק חו"מ, סימן כ"ד, דפשיטא לי' ג"כ דכל חומרא דמרובים בעה"נ הוא רק בשביל דטף ונשים נהרגים אך לא נחית למה שכתבנו, עיי"ש

)** אולם נלענ"ד, דעכ"פ בשלש עיירות מרוחקות זומ"ז שהודחו אין כאן ספק כלל, בתר קולא של מי ניזל, דהא באמת בכל עיר בפני עצמה הי' בה כל תנאי עיר הנדחת, אחד לא נעדר, ואין שום ספק בזה שמצד עצמם של מודחים ראויים הם לידון כחומר המרובים, ומה דבמקורבות אין דנין, אין זה אלא משום "קרחה", דהוי מילתא אחריתא לגמרי, היינו דנהי שדינם של אלו ודאי כמרובין, מ"מ אולי יש לחוש לבי"ד משום קרחה ושלא לדון אותם כדינם, וא"כ בספק חשש קרחה וכגון במקורבות דבזה נסתפק הש"ס) דאי תיחוש לקרחה תצא מזה חומרא גדולה גבי מדיחים, בספק כזה בודאי יש לנו לומר להיפך שלא לחוש אליו, משום קולא דמדיחים, ואם תאמר אדרבא ניחוש וניחוש מספיקא, משום קולא דמודחים, זה אינו, דהא המודחים בודאי כמרובים הודחו, ונתחייבו בחמורה, והמדיחים מרובים הדיחו, ולגבייהו זו קולא היא, והספק שבא לך מצד אחר הוא שבא, (היינו לפי שהודחו באותו פרק עוד שתי עיירות מרוחקות), ובכגון דא ודאי רשאי אתה לדונם כמרובים, ולהחמיר על המודחים כדינם, ואי אתה רשאי לדונם כיחידים, ולהחמיר על המדיחים שלא כדינם

ועפי"ז ניחא מאד מה שפסק הרמב"ם דבג' עיירות מרוחקות היו עושין עיה"נ, (אע"ג דלרמב"ם לשיטתי' זו חומרא היא אצל מודחין כדאמרן), דבספק כגון זה, הבא מצד אחר, לקולא דמדיחין אתה צריך לחוש, ולא לקולא דמודחין, והבן

וכל זה בספק דמרוחקות, (או באינך ספקות. דבהו אין הכי נמי שאין הכרע אי בתר קולא דמדיחין, או בתר קולא דמודחין יש לנו למיזל) דהתם עכ"פ איכא מדיחים, משא"כ בספיקא דהודחו מאליהן, דהתם ליכא מדיחים כלל, דהא מאליהן הוא שהודחו, ורק מודחים הוא דאיכא, בודאי דלענין מודחים עצמם דין יחידים עדיפא להו מדין מרובים (אליבא דרמב"ם דפסק כר"א דטף ונשים היו נהרגין), ומדהך ספיקא לאו מצד אחר הוא שבא, ודאי דספיקא להקל, וכיחידים יש לדונם, ושפיר פסק הרמב"ם בהודחו מאליהן" דאינה נעשית עיר הנדחת. והבן זה

נחזור לדברינו הראשונים, דכל זה רק לרמב"ם לשיטתי', דפסק כר' אליעזר (דטף ונשים היו נהרגין בעיר הנדחת), ומשו"ה חמיר לי' דין המרובים מדין היחידים, משא"כ