המדרש והמעשה ויקרא עא

וכדמצינו גם גבי קרח, שרננו העם לאמר אתם המתם את עם ד'

ואולם אני אומר עוד, שאלמלי דנוהו לנבות על שתי העבירות יחדיו אז לא יכלה איזבל להשיג מטרתה לעולם, דהא קיי"ל מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה, והנה אף כי יש חומר במגדף מה שאין במורד, ויש חומר במורד מה שאין במגדף, דמגדף בסקילה ונכסיו ליורשיו, ומורד בסייף ונכסיו למלך, מ"מ בודאי צ"ל דענשו של מגדף חמור מענשו של מורד, דבודאי חמור כבוד שמים מכבוד הדיוט [כדאיתא בב"ק, כ"ב, וב"ב, קי"א, ואבי' ירוק ירק כו' ק"ו לשכינה י"ד יום כו']. וא"כ אילו הי' נידון נבות על שתי העבירות יחדיו, על הגדוף ועל המרד, אז לא היתה פוגעת בו מדה"ד רק משום החמורה בלבד, והי' נידון בסקילה כמגדף, והיו נכסיו ליורשיו, ולא למלך, והא לא באלה חפצה איזבל

ואמנם מריש הוי קשי' לי בענין זה מד' הרמב"ם [ה' עכו"ם, פ"ד, ה' ב'.] שפסק גבי אנשי עיר הנדחת שהודחו מאליהן (כלומר בלא מדיחים אחרים) דאינה נעשית עיר הנדחת, ולכאורה הוא תמוה, דהא בש"ס [סנהדרין, קי"א.] אבעי' להו "הודחו מאליהן מהו" ולא איפשטא, ועכצ"ל דהיא הנותנת, שלפי דלא הופשטא בעיין, ע"כ תפס הרמב"ם לקולא, דאינה נעשית עיה"נ. אך לפי דברינו דלעיל קשה מאי קולא ומאי חומרא, דהא אי אין דנין לאותה העיר כעיר הנדחת, אז דנין כאו"א בדין היחידים, וכבר ידוע דיש חומר ביחידים מבמרובים, שהם בסקילה אלא שממונם פלט, ויש חומר במרובים מביחידים, שממונם אבד אלא שמיתתן בסייף [סנהדרין ], ואחרי שהוכחנו למעלה מהא דמגדף, דחמירא סקילה, אף בממונם פלט, מסייף עם ממונם אבד, א"כ קשה מאד על הרמב"ם שפסק בהודחו מאליהם שאין דנין אותם בדין עיה"נ, וממילא הם נדונים כיחידים בסקילה, ואיך משך אותם מספיקא להחמיר עליהם, והא לא איפשטא בעי' זו בש"ס וספיקו לקולא

וביותר יש להקשות דהרמב"ם גופי' תבר לגזיזי', דכאן גבי הודחו מאליהן מוכח דחמור לי' דין המרובים מדין היחידים מדפסק גבי הודחו מאליהן דאינה נעשית עיר הנדחת (אף שהיא בעי' דלא איפשטא בש"ס) וע"כ שהם נדונין כיחידים, והיינו קולייהו. וא"כ בדין הי' שיפסוק גם באינך ספקות, דאינה נעשית עיה"נ, ובאמת מצינו לרמב"ם [שם ה' ד'.] שפסק בשלש עיירות דמקורבות זול"ז אין עושין אותן עיה"נ ומרוחקות עושין אע"ג דבסנהדרין שם [פ"ק, ט"ז, ב'.] איכא תרי לישני בזה אליבא דרב, ולחד לישנא אפי' מרוחקות אין עושין, ומניין יצא לרמב"ם להחמיר במרוחקות ולהכריע בין הנך תרי לישני דרב לחומרא

? שוב ראיתי דפסקי הרמב"ם מכוונים היטב, דבאמת אין ללמוד כלל דין עיה"נ מדינא דמגדף ודמורד, דנהי דמהא דמגדף מוכח בודאי דחמירא סקילה, אף היכא דממונו פלט, מסייף אפילו בצירוף אבדת ממונו, (אי לא נימא דשקולין הם) מ"מ לא הרי סייף דמורד כהרי סייף דעיה"נ ודין המרובים בעיה"נ ודאי חומר גדול יש בו כנגד דין היחידים. דבשלמא במורד הא רק הוא לבדו בסייף, ושפיר י"ל דחמירא ממנו סקילה דמגדף, אע"ג דממונו פלט, משא"כ בעיה"נ דאף טף ונשים אבודים, וכשהם נדונין כיחידים היו הם נסקלין, אבל טפם ונשיהם נצולין, וזו בודאי קולא גדולה היא בדין היחידים כנגד דין המרובים

איברא דבתוספתא דסנהדרין [פי"ד] יש בזה פלוגתא בין ר' אליעזר ורבנן, ולרבנן דר"א אין הנשים נדונות אלא כשעבדו גם הם, וקטנים שאינם בני עונשין פטורים אף כשעבדו, וא"כ לרבנן אין כלל בעיה"נ שום חומר לענין טף ונשים, במרובים יותר מביחידים, וניחא מה דבש"ס סנהדרין (שהניח הא דהודחו מאליהן בבעי' דלא איפשטא) לא פורש מה יעשה בהם, אם כמרובים ואם כיחידים, משום דמילתא דא בפלוגתא תלי' ובפלוגתא לא קאמיירי

אבל הרמב"ם פסק להדיא [פ"ד מה' ע"ז שם] כר"א ולא כרבנן (וכבר חתר בתפ"י שם למצא מקור לזה), דאף טף ונשים היו נהרגין, וא"כ בודאי חמור דין מרובים מדין