המדרש והמעשה ויקרא ע

מ"ש הראב"ד דבירושלמי מבואר דאין מלקות בכנויין

כל זה לירושלמי. אך לרמב"ם י"ל דס"ל כמשמעות ש"ס דילן דמדר' יוחנן לא תני מימר, ואעפי"כ לא יליף ר' יהודה (דס"ל בעלמא ב"כ הבכ"א מלמדין) מנשבע ומקלל דכל לאו שאב"מ לוקין, ש"מ דקרא דליראה אינו אלא גילוי מילתא, וכולהו כיש בהו מעשה דמיין, ואהדרי' לקרא קמא ללקות אף אכנויין

והנה עד כאן לא פליגי רמב"ם וראב"ד, אלא אי לוקין אכנויין, אך הכל מודים דעכ"פ באזהרה הוא אף על הכנויין, וכדאמר גם בירושלמי התם קלל עצמו וחברו בכולן עובר בלאו, הרי דעצם הפעל "קלל" אף כנוין במשמע, ובאמת לא משמע כן בספרא [אמור, ל"ו] דאיתא התם ויקוב בן האשה וגו' ויקלל, כי יברך לא נאמר, כעין שנאמר ברך גבות כו' אלא ויקלל, ללמדך שאינם הורגים בכנוי. הרי דס"ל לספרא דעצם הוראת הפעל קלל אינו אלא בשם המיוחד, (מדלא כתיב "ברך"). ובזה יובן לענ"ד לישנא דתנא [סנהדרין, נ"ו, א'.] ק ז' מצות נצטוו ב"נ כו' וברכת השם, דייק תנא בלישני' לומר "ברכת" השם ולא קללת השם, להודיענו דכר' מיישא ס"ל [סנהדרין שם] דב"נ נהרג אף על הכנויין, משא"כ בישראל, [וכ"פ גם הרמב"ם פ"ט מה' מלכים]. וזה כתנא דספרא הנ"ל, דלישנא דברך משמע בכנוי

והנה רש"י [מלכים, כ"א, י"ג] הביא לשון התרגום אהא דברך נבות, שתרגם "גדיף נבות קדם אלדים, ומלכא ליט". והוא לכאורה פלאי לאיזה צורך חילקו התרגום לשנים, והא במקרא אינו אלא פעל אחד "ברך נבות אלדים ומלך". אבל לענ"ד הדבר מתבאר בפשיטות, דודאי קשה לומר שלא העידו עדי נבות אלא על קללה בכנוי, דהא קיי"ל במגדף דאין הורגין בכנוי, אך כל זה לענין קללת ד', אך לענין ברכת המלך ודאי אין נ"מ אי בשם ואי בכנוי, דהא התם מטעם מורד הוא והא בין כך ובין כך מורד הוי (ולא עדיף מאורי' דהוי מורד משום דאמר ואדוני יואב בפני המלך, קדושין מ"ג, א'.). זה מ"ש התרגום "גדיף" נבות קדם אלדים, (שם ודאי לא העידו על "ברכת" השם בכנוי, אלא "אגידוף" ממש, בשם המיוחד) ומלכא ליט, דלגבי מלכא הוי די "בלטותא" לחוד, כלומר בכנוי לבד

אולם כבר ראינו שאין כן דעת הספרא, דאף אם נשוה ד' הספרא עם שיטת ש"ס דילן, ונימא דבקללה תרווייהו במשמע, בין בשם ובין בכנוי, מ"מ זה ברור דלהספרא אין לשון "ברך" אלא בכנוי לחוד, וקשה לפי"ז איך נקט קרא "ברך" נבות, הא עכצ"ל דקדם אלדים על גדוף ממש העידו אצל נבות, היינו בשם המיוחד

אבל נלענ"ד דבאמת מדוקדקים הדברים מאד. ונקדים לדקדק בלישנא דקראי התם (מלכים, כ"א, י'.) ותכתוב ספרים כו' והושיבו את נבות בראש העם, והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו, ויעידוהו לאמר ברך נבות אלדים ומלך. הנה התואר "בני בליעל" שנתנה איזבל לעושי רצונה יפלא, ואף שלמדו מזה רז"ל [סנהדרין כ"ט] "סהדי שקרי אאוגרייהו זילי", בכ"ז תמוה, איך ולמה הזכירה איזבל בגנותם בפתשגן כתבה אל הזקנים א עוד יפלא על אמרה "והושיבו" את נבות, "והושיבו" שנים אנשים, והלא מקרא מלא הוא ועמדו שני האנשים, וכן הבע"ד בעמידה, ובפרט בד"נ, וכי לא נודע לאיזבל סדר הדיינין הנהוג אצל הסנהדרין ולכאורה הי' אפשר להוכיח מזה כרא"ש ור"ן [פ' שבועת העדות] שאם דנו עפ"י עדים שהעידו בישיבה בדיעבד דינהם דין. אך לפיענ"ד נ"ל להוכיח מכאן להיפך כשיטת הראב"ש [הובאה בב"י חו"מ, כ"ח.] שאם העידו בישיבה לפני מומחין ודנו על פיהם אפי' בדיעבד אין דינם דין, וכמו שנבאר להלן

דהנה ודאי דמה שהקפידה איזבל להעיד בנבות שבירך את המלך זו היתה עיקר מטרתה, כדי לירש את כרמו. כדין מורד במלכות שנכסיו למלך, וכדאיתא בסנהדרין מ"ח. ומה שהשתדלה שיעידו גם על ברכת השם זה הי' רק כדי להפיס דעת העם, שלא יאמרו שבשביל כבודו של אחאב לבדו נהרג נבות, כדאמר בסנהדרין שם "לאפושי ריתחא",