המדרש והמעשה ויקרא סט

והתם בשם המיוחד הוא דמיירי, שכבר הוכחנו דקרא דליראה אינו אלא גילוי מילתא למיחשבי' למקלל כאית בי' מעשה, כדי למהדרי' לקרא קמא דלא תקלל חרש. וניחא מה שפ' הרמב"ם דלוקה אף על הכנויים

כל זה י"ל עפ"י ש"ס דילן. אך בירושלמי פ"ג דשבועות, ה' ב'.] יש פלוגתא בין ר"י ור"ל בהך ילפותא דמלקות ללאו דנשבע, ר"ל יליף לה כש"ס דילן, נשבע ומקלל תרווייהו מחד קרא דליראה את השם, ור' יוחנן יליף מלקות בנשבע מלא ינקה ד' (אבל בי"ד של מטה מנקין אותו), ומסיק הירושלמי מה מפקית מביניהון, (כלומר מאי בינייהו דר"י ור"ל), נשבע לשקר וקלל את חברו, על דעתי' דר' יוחנן חייב שתים, על דעתי' דר"ל אינו חייב אלא אחת. ע"כ. ופי' הפ"מ שם לפי דלר"ל תרווייהו מחד קרא נפקי ע"כ אין לוקה אלא אחת. הרי דמוכח מזה דעל כרחך ליכא לפרש כמו שפרשנו אליבא דרמב"ם, דקרא דליראה אינו אלא גלוי מילתא בעלמא. דא"כ למה לא ילקה הנשבע והמקלל שתים אף לר"ל. הא באמת לכל אחד מהם יש לאו מיוחד, וקרא דליראה לא אתי אלא לגלויי ולמיחשבי' כלאו שיש בו מעשה, ומדלא אמרינן הכי, ומדלא מחייב ר"ל אלא אחת, על כרחך צ"ל דבאמת עקימת שפתיו לא מיחשב מעשה כלל אף למסקנא, והא דלקי הנשבע או המקלל אין זה משום לאוי דמייחדי בהו, אלא מקרא דליראה, שאינו גילוי מילתא בלבד אלא עיקר המלקות רק מיני' הוא דילפינן, ומדתרווייהו מלקות דידהו מחד קרא, משו"ה ניחא מה דלר"ל אינו סופג הנשבע והמקלל אלא אחת. וממילא דשוב אינו לוקה אלא בשם המיוחד, דהא קרא דליראה בהכי הוא דמיירי

אולי זהו מ"ש הראב"ד ז"ל, דבירושלמי מוכח דאינו לוקה אלא ע"ש המיוחד, כונתו אל ד' הירושלמי הללו דנשבע ומקלל לר"ל אינו חייב אלא אחת, דמיני' מוכח דעיקר מלקות דמקלל מקרא דליראה ילפינן (שהוא אינו גילוי מילתא בלבד, כמו שאמרנו בשיטת הרמב"ם) והתם "השם הנכבד" כתיב

ואולם מדאתינן להכי תו יש להוכיח כראב"ד גם מאותו הירושלמי דמייתי כ"מ, אלא דנימא פירושא אחרינא בפשט הירושלמי שם, באופן שאין כלל פלוגתא בין חברייא ור' יוסי: דז"ל הירושלמי התם (סוף פ' שבועת העדות) קללם בכנוי (היינו לאביו ואמו) ר' מאיר מחייב (מיתה) וחכמים פוטרין, קלל עצמו וחברו בכולן (כלומר אף בכנויין) עובר בלאו, מהו ללקות, חברייא אמרו אין לוקין, אמר לון ר' יוסי למה (לדעתי לא בא ר' יוסי לחלוק אלא לפרש טעמייהו "למה") שהוא ל"ת שאין בו מעשה, והרי המימר ונשבע לשקר לאו שאב"מ הוא, עכ"ל. כלומר ר' יוסי דירושלמי שונה גם מימר בהדייהו (דלא כר' יוחנן בבבלי), וס"ל דמימר ג"כ לאו שאב"מ הוא, אע"ג דהתם עביד מעשה מוחשי בדבורו, ומזה הוכיח ר' יוסי טעמייהו דחברייא "דאין לוקין" (כלומר, במקלל בכנוי); דבשלמא אי לא הוי תני מימר בהדייהו, משום דבדבורא עביד מעשה, אז שפיר י"ל דקרא דליראה לא בא אלא לגלות דאף עקימת שפתים דנשבע ודמקלל ג"כ כמעשה מיחשבא, ודמי למימר, ואהדרי' לקרא קמא ללקות אף על הכנויים, משא"כ אי חשבינן למימר גופי' כלאו שאין בו מעשה, הרי דלא מסתבר לן כל למיחשב עקימת שפתים כמעשה, אפי' היכא דבדבורו עביד ביה מעשה, ומכש"כ דנשבע ומקלל לאו שאב"מ הוא, וע"כ דעיקר מלקות שלהן הוא רק משום קרא דליראה (שאינו גילוי מילתא לחוד), והא התם "השם הנכבד" כתיב, וא"כ אין לימוד להלקות אכנויים. והיינו דקאמר ר' יוסי בטעמייהו דחברייא, א"ר יוסי למה שהוא ל"ת שאין בו מעשה לולא תימא דעקימת שפתיו מיחשב כמעשה) דהרי המימר והנשבע לשקר לאו שאב"מ הוא, ומדתני מימר בהדייהו ע"כ דעקימת שפתים לאו כלום היא, ולמילף מינייהו דכל לאו שאב"מ לוקין עליו ג"כ אי אפשר דעם לאו דמימר הויין ג' כתובים, ולכו"ע אין מלמדין

הוכחנו איפוא דחברייא ור' יוסי בירושלמי חדא מילתא אמרי, וכולהו ס"ל דעיקר מלקות דמקלל אינו אלא מקרא דליראה, וממילא דאין לוקין על הכנויין, וי"ל דהיינו