המדרש והמעשה ויקרא סח

פרשת קדושים [בדינא דמקלל בשם או בכנוי]

הרמב"ם [פכ"ו מה' סנהדרין, ה' ג'] פסק דמקלל עצמו או חברו לוקה בין במקלל בשם, ובין במקלל בכנוי. והראב"ד כתב עליו וז"ל, א"א אינו לוקה אלא בשם המיוחד, ק מבואר בירושלמי. עכ"ל. ולא באר הראב"ד אל איזה ירושלמי ירמזון מליו. והכ"מ ז"ל פירש כונתו, אהא דנחלקו התם בירושלמי חברייא ור' יוסי [סו"פ שבועת העדות] מהו ללקות, חברייא אמרי אין לוקה, אמר לון ר' יוסי למה שהוא ל"ת שאין בו מעשה, והרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאב"מ הוא. ע"כ. ולענ"ד קשה לומר דלזה נתכוין הרמב"ם, חדא דאם כדברי' הא במחלקת היא שנוי', דהא לר' יוסי לוקה, ועוד דבאמת פלוגתא זו סתומה היא, דלחברייא משמע לכאורה דאף על שם המיוחד אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה, ולר' יוסי משמע דאף אכנויין לוקה, וגם בכ"מ עצמו נתקשה בכונת הראב"ד בזה

ולולא ד' הכ"מ הי' נלענ"ד דהראב"ד ז"ל אל ענין אחר שבירושלמי נתכוין, דהנה באמת קשה טובא על ד' הרמב"ם שאמר דלוקה אף אכנויין מגמרא ערוכה בש"ס דילן [תמורה, ג'.] דיליף התם מלקות למקלל בשם מקרא דליראה את השם הנכבד וסמיך לי' והפלה ד' כו'. והא ודאי דקרא זה בשם המיוחד, דהיינו השם הנכבד, ולא בכנויין מיירי, ועוד דהש"ס התם רצה למילף מקרא זה מלקות גם למוציא ש"ש לבטלה, והא ודאי דמוציא ש"ש לבטלה אינו בכנויין, אלא בשם המיוחד דוקא, וכבר נתקשה בזה גם בס' מנ"ח והניחו בצ"ע

ולחומר הקושי' הי' נלענ"ד, עפי"מ דאיתא בתמורה ג', ר' יהודה א' משום ריוה"ג כל ל"ת שבתורה שאין בה מעשה אין לוקין, לבר מנשבע ומימר ומקלל חברו בשם. והקשו התוס' [בשבועות, כ"א, ד"ה אמר.] אמאי לא יליף בש"ס מכות י"ג מהכא, דלאו שאב"מ אין לוקין, מדאצטריך קראי להנך דלוקה. עיי"ש שתי' בדוחק. ואמנם באמת יש להקשות להיפך, לפימ"ד ר' יוחנן לא תיתני מימר, א"כ נשארו רק נשבע ומקלל, והא ברייתא זו ר' יהודה אמרה, דאיהו ס"ל [סנהדרין ס"ז וקדושין כ"ד.] ב"כ הבאין כאחד מלמדין, וא"כ נילף מנשבע ומקלל דכל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. (ואף דאמרינן במכות ט"ז הא דידי' הא דרבי', היינו הך ברייתא דחוץ משלש ר' יהודה משמי' דריוה"ג הוא דאמרה, מ"מ הא לאו מכח הך קושי' אמרה, ומשמע דאי לאו דיליף ר' יהודה מקרא דמוציא שם רע דלוקין על לשאב"מ [ע' מכות ד'] מהך דהכא לא הוי ידעינן לה. יעויי"ש.)

וע"כ צ"ל, דבאמת לא דמיין לאוין אלו דנשבע ומקלל וכו' להא דנותר ואינך לאוין שאב"מ, דהא יש כאן עקימת שפתיו, אלא דאעפי"כ מן הסברא החצונה לא הוי ידעינן דמיחשב כיש בו מעשה, כמו דאמרינן בחסמה בקול או במימר, דהתם עביד בדבורו מעשה ממש, להכי אתא קרא אצל נשבע ומקלל וגלי דאף דעקימת שפתים כהנך דנשבע ומקלל ג"כ כיש בהם מעשה דמיין, אע"ג דאין בהם מעשה מוחשי, (ע' סנהדרין, ס"ה, ב') ואכתי ליכא למילף מינייהו אינך לאוי, דאף מעשה דעקימת שפתים לית בהו, אפי' למ"ד ב"כ הבאין כאחד מלמדין. כך יש לתרץ כי היכי דלא תקשי לר' יוחנן, דלא תני מימר, למה לא ילפינן מנשבע ומקלל דלוקין על לאו שאב"מ (למ"ד ב"כ הבכ"א מלמדין) והשתא דאתית להכי נמצאת אתה אומר דהך קרא דליראה את השם הנכבד, דמיני' ילפינן מלקות לנשבע ומקלל, לא לחדש הוא בא, אלא לגלוי מילתא בעלמא, דלאוי דנשבע ודמקלל כלאוי שיש בהם מעשה דמיין. וממילא אהדרינן לי' לקרא קמא דלא תקלל חרש, והתם הא לא כתיב בנקבו שם, או השם הנכבד, דנבעי שם המיוחד דוקא. ומתורץ מה שהקשה המנ"ח על הרמב"ם מהא דתמורה ג' דיליף מלקות למקלל מקרא דליראה את השם,