המדרש והמעשה ויקרא סו

יום, ערש"י שם.) עכ"פ הי' שלוח המשתלח הרבה אחר שש. וקיי"ל [ע' יומא ס"ז, כמשנה שם] דמירושלים לצוק מהלך י"ב מילין, שהם במהלך אדם בינוני כ"ד חומשי שעה, [ע' או"ח תמ"ג, ובאחרונים שם] א"כ לפי חשבון זה לא הגיע המשתלח לצוק רק עד אחרי השעה העשירית עכ"פ, והלא זמן תמיד של בין הערבים אינו אלא עד ט' ומחצה. [פסחים, נ"ח שם], וא"כ מאי קאמר הש"ס "וכ"ת דבדקינן לי'", מאי תהני בדיקתו של משתלח לאחר דחייתו לצוק, (אף אי נימא דלא נעשה אברים אברים ואפשר בבדיקה) הא ע"כ כבר הקדים כהן גדול לעשות עולתו ועולת העם, ולהקריב תמיד של בין הערבים, קודם שהגיע זה לצוק, ואף אם יתברר אח"כ דטרפה הוי המשתלח, מאי דהוי הוי

אולם באמת זה אינו שהתוס' [ברכות, כ"ח.] כתבו בשם ר' שמשון דרק בשבת היו מאחרין המוספין עד שש, וביומא ע' מוכח, דברגלים וכן ביוהכ"פ היו המוספין קרבין סמוך לתמיד של שחר. ש מג"א, או"ח רפ"א וא"כ ביוהכ"פ דתיכף כשהאיר המזרח שחטו לתמיד ש"ש, היינו בשעה הראשונה [יומא, כ"ח] וזמן הקרבתו בשעה השני' וע' פסחים, נ"ח, ובצל"ח ברכות כ"ח] וא"כ אפשר שבשלישית וברביעית שחטו והקריבו למוספין, ובחמשית וששית שחטו והקריבו לחובת היום, באופן שעדיין פש להו שהות (עד זמן תמיד של ביה"ע), עכ"פ כ"ד חומשי שעה, בכדי שלוח המשתלח עד לצוק ובדיקתו

אלא אי קשיא הא קשיא, מאין יוקח הזמן בכדי הליכה וחזרה מעזרה ועד לצוק, דהא אי נימא דמשתלח צריך בדיקה, א"כ ע"כ צריך שישהה כה"ג עם שאר העבודות עד שיחזרו מצוק לעזרה ויודיעוהו שנבדק כראוי. תינח לת"ק [יומא, ס"ח] שהיו עושין דירכאות ומניפין בסודרין, א"כ לא הי' צריכין שהות רק עד כדי הילוך לבד, ומשם הודיעו ע"י הנפת סודרין, משא"כ לר' יהודא ור' ישמעאל שם, שאמרו סימן גדול הי' להם, הולכין מיל וחוזרין מיל ושוהין כדי מיל כו' (היינו בני לויתו שלווהו עד הסוכה הראשונה), משמע לדידהו דלית להו הנפת סודרין כלל, **(ובזה יש להמתיק ד' הש"ס שם (ס"ו ב') ע"ד המשנה, וכבש עשו לו מפני הבבליים, שהיו תולשין בשערו ואומרין, טול וצא טול וצא, ארבב"ח לא בבליים היו, אלא אלכסנדריים היו ומתוך ששונאין את הבבליים היו קורין אותן בשמן. תנ"ה ר' יהודה אומר לא בבליים היו כו'. פירש"י ומתוך ששונאים כו' היו קורין כל קלי הראש ועושי דבר שלא כהוגן על שמם. עכ"ל. ויש להבין מ"ט הוי זה שלא כהוגן, לשיטת הסוברים דתולש מן הבהמה בידו לכתחילה מותר באינו מתכוין, או בא"צ לשיער [ע' או"ת, סי' ש"מ ותצ"ח ובמג"א שם.] מה עון יש בזה שהבהילוהו האלכסנדריים למשתלח כדי למהר כפרתן של ישראל אולם לפי הנ"ל ניחא, דר' יהודה לשיטתו, דס"ל סימן גדול הי' להם כו' הולכין מיל וחוזרין מיל כו' ויודעין שהגיע שעיר למדבר. היינו דלא הי' שם הנפת סודרין, ולא סימן אחר, רק זמן השהיי', וזה נחשב במהלך אדם בינוני, א"כ האלכסנדריים הללו, שהיו מבהילין את המשתלח יותר מדי, לאמר טול וצא, היו מקלקלין בזה את הסימן, דלפעמים איחר המשתלח לבא לצוק, ולפעמים הקדים לבא מפני האלכסנדריים שהבהילוהו, והיינו דאמר ר' יהודה לשיטתי' לא בבליים היו כו', ומתוך ששונאים וכו', ואע"ג דעכ"פ לא נתאחר יותר מכדי הילוך ג' מילין לר"י במהלך אדם בינוני, מ"מ עשו שלא כהוגן במה שגרמו שלא הי' הסימן מצומצם תמיד: איברא דלר"י לשיטתי' גם בתלישה גופה יש איסור, דהא ר' יהודה הוא דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור, אך כ"ז אי נסבור דתולש היינו גוזז. [ע' בכורות, כ"ד, ע"ב.] ואמנם בר מן דין יש לאמר דמשום צער בע"ח נגעו בה, היינו דמשום צער בע"ח היו מפקפקים על האלכסנדריים, אך גם זה אינו מספיק, חדא דהא כבר כ' הרמ"א אה"ע סי' ה' בשם או"ה דכל דבר הצריך לית בי' משום צעב"ח והכא הוי צריך לכפרתן של ישראל, ועוד הא מוכח דבתלישת שער דכבשים ועזים אין כלל צעב"ח, דהא ביו"ד סי' כ"ד כ' הרמ"א דיש ליזהר בכבשים לתלוש הצמר משום חלדה, ולענין מריטת נוצות דעופות כ' הש"ך שם דאין למרוט הנוצות. עיי"ש, וקצרתי:)** א"כ תינח להודיע לכ"ג