המדרש והמעשה ויקרא סה

יעויי"ש. עכת"ד. והשבתי לו דלק"מ, דיש להבין המשך סוגית הירושלמי שם, דכל הסוגי' דהתם איירי בכל הני דבעינן שוים, שעירים, כבשי תמיד, צפורי מצורע, וכן בעלי דינין לפני דיינים. ואח"ז מסיק הירושלמי וז"ל "שוין בדמים ואין שוין בשבח הדמים ופי' הפ"מ שנתן בעד שניהם בשוה, אלא שאין ערכם האמתי שוה, שהא' משובח מחברו) אין השעירים כמצותן. שוין בשבח הדמים כו' השעירים כמצותם. משובח בגוף ומשובח במראה מי קודם כו' הד"א משובח בגופו קודם" עכ"ל. ולפי ההבנה הפשוטה הוא תמוה, דלא רישא סיפא, דפתח בדין שוין, וסיים בדין מובחר, והא אפי' אי נימא דלא כתוס' יומא, עכ"פ דינא דמובחר לאו בשעירים לחוד הוא, אלא בכל הקדשים כולם, ומאי שייטי' דאבעי' זו לכאן אבל באמת ברור הוא לכל מבין דאין פירוש ד' הירושלמי כן. דהנה במתניתין אמרינן דבעינן שוים במראה ובקומה ובדמים. וכאן אסקינן דבדמים שאמר היינו בשבח הדמים (כלומ' שיהי' משובח בגופו) וגם שמענו במתניתין דאין שוים מעכב בדיעבד. ול"צ אלא למצוה היכא דאפשר וא"כ תבעי אם אין לו זוג שיהי' שוה בכל, רק יש שני זוגות, האחד שוין בשבח הגוף (היינו בדמים דמתניתן, וכדמפרש הירושלמי) ולא שוין במראה, והשני שוין במראה, ולא בשבח הגוף, איזה שיווי עדיף לן, (מדלית לן שוה בכל, ומדבדיעבד לא מעכב, היכא דא"א). כדי לפשוט אבעיא זו תלי לה הירושלמי באבעי' אחרת, הכוללת בכל הקרבנות (היינו באותן הקרבנות דבהו מובחר לעכובא), אי שבח הגוף עדיף, אי שבח המראה עדיף, ולעולם דבשעירין עצמם לא בעינן מובחר כלל אף לכתחילה, (וכמ"ש התוס' יומא, ס"ד שם), ואי שניהן שוים, שאינם מובחרים, כשרים אף לכתחילה. אך משזוג אחד אינו שוה בגוף, ואחד אינו שוה במראה, ומשאתה נזקק לפשוט איזה שווי עדיף, אם זה שבגוף או זה שבמראה, ע"כ אתה צריך לתלות אבעי' זו באבעי' כוללת השייכה בכל הקרבנות, אם משובח בגוף קודם, או משובח במראה כלומר דכי היכי דשבח שבגוף עדיף משבח שבמראה היכא דבעינן שבח, הוא הדין דשווי שבגוף עדיף משווי שבמראה, היכא דבעינן שוין. ולפי"ז לק"מ על התוס', וסוגית הירושלמי מתפרשת כמין חומר

נחזור לעניננו, דלפי פירושנו בד' הש"ס חולין י"א, אין משם הוכחה דטרפות פוסל בעצם במשתלח, אלא דהש"ס הוכיח דאם תיחוש למיעוטא, אז לא יתברר לך לעולם אם שוין הם בשבח הדמים וכדאמרן, וא"כ כל זה אליבא דהו"א שפיר קאמר הש"ס, משא"כ הרמב"ם דאיירי אליבא דמסקנא, דבאמת לא חיישינן למיעוטא ולטרפות שאינה ידועה כלל, וכל עצמו של הרמב"ם לא מיירי אלא בדאי אירע בו טרפות ידועה, וזו אינה אלא מקרית, ובכה"ג אין ראי' מהא דשוין כלל, דהא אין שוין מעכב בדיעבד, (וקרא דשוין מתפריש שפיר היכא דלא אירע בו טרפות ידועה) ע"כ שפיר נאיד הרמב"ם מילפותא דש"ס והוזקק ללמוד מהא דיעמד חי. ומה דנאיד הש"ס מילפותא דרמב"ם כבר תירצנו למעלה, דכשם שלא יתמעט טרפות ידועה הבאה במקרה מהא דשוין, כך לא יתמעט טרפות שאינה ידועה, (אם תחוש לה בכל הבהמות, היינו אם ניחוש למיעוטא) מהא דיעמד חי, דהא חי' היא ככל שאר חברותי', ואינך רואה ריעותא בזו יותר מבזו. וכדאמרן לעיל ודוק כי נכון הוא

וטרם נסיים מאמר זה נעיר מה שיש לנו מקום עיון באותה סוגיא דחולין במ"ש הש"ס התם וכי תימא דבדקינן לי' (פירש"י לאחר דחייתו לצוק) והתנן לא הי' מגיע למחצית ההר עד שנעשה אברים אברים עכ"ל הש"ס משמע מזה דאי לאו הכי דנעשה אברים אברים הוי ניחא לי' לומר שבאמת הוי ממתינן עם עבודת הפנימי עד לאחר בדיקת המשתלח, בשעת דחייתו לצוק. וקשה הא לפי המבואר ברמב"ם [ה' עבויוהכ"פ, פ"ד, ה"ג.] זמן שלוח השעיר הי' לאחר הקרבת המוספין, ולאחר עבודת פר ושעיר, וכמעט לאחר עבודת כל היום כולו, (לבר משעיר הנעשה בחוץ ואילו ואיל העם), ולפי המבואר בש"ס [פסחים, נ"ח, ויומא ל"ד.] מוספין עביד להו בשש ובזיכין בשבע (מדכתיב בהו ביום, היינו בעצומו של