המדרש והמעשה ויקרא סג

חיישינן. משא"כ אליבא דהוי אמינא דש"ס חולין, דאפי' למיעוט גמור חיישינן, איך לא ניחוש למיעוטא דמיתה ולשמא ימות, ועוד דאפי' מאן דל"ח לשמא ימות, אין זה אלא בסתם בעה"ח, משא"כ בטרפה (למ"ד אינה חי') בודאי דניחוש לשמא ימות במשך יב"ח, ואפי' בזקן שהוא חולה חקר ביש"ש גטין כ"ח דניחוש אפי' לשמא מת, וק"ו בטרפה ולשמא ימות, הא לא גרע טרפה משבוי', שכ' התוס' גטין שם דחיישינן בשבוי' לשמא תמות וא"כ הכת"ס דקאי אליבא דהו"א, דחיישינן למיעוטא דילמא טרפה היא, איך עשה מערכה על הדרוש, והוכיח שאינה טרפה מזה דלא חיישינן שמא תמות ובודאי תחי' יב"ח. אתמהה

נחזור לעניננו, דמה דנאיד הש"ס בהוי אמינא למילף פסול דטרפות גבי שעיר המשתלח מהך ילפותא דיליף הרמב"ם מיני' אליבא דמסקנא (היינו מיעמד חי) זה יש לישב שפיר. אך אכתי לא נתישב היטב מ"ט נאיד הרמב"ם מילפותא דש"ס. ונלענ"ד לתרץ בהקדם מה שיש לתמוה בלשון הסוגיא שם, דאמר "יליף משעהמ"ש, דרחמנא אמר ולקח את שני כו' עד שיהיו שניהם שוים וליחוש כו' וכ"ת מאי נ"מ לן, הא אין הגורל קובע" והוא תמוה, דפתח בשניהם שוים, וסיים באין הגורל קובע אלא בראוי לשם, והא תרי מילי נינהו שוב מצאתי שהעיר בזה הג' רצ"ח ז"ל בהגהותיו לחולין. ותירץ דצריכי שניהם, משום דבקדשים צריך שינה הכתוב לעכב יעויי"ש. ובמח"כ דבריו אינם מכוונים. דהני מילי בשני כתובים מטעם אחד ובענין אחד, בא שני וגילה על הראשון דהוי לעכב. (וכגון הא דאמרינן זבחים מ"ח לן לעכב מנ"ל, כתיב בכשבה וכתיב בשעירה, וכן [במנחות ק"י], ושחט את בן הבקר, לרצונכם תזבחוהו) משא"כ הא דשניהם שוין, ודאין הגורל קובע אלא בראוי לשם, תרי מילי ותרי טעמי נינהו, ומשנה מפורשת היא דלא בעינן שוין אלא למצוה, והא דאין הגורל קובע משמע מדברי רש"י ז"ל שאין ע"ז כלל מקרא מפורש בתורה, אלא מסברא ידעינן לה, מדבעינן ראוי להגרלה, ואם אין כ"א מהם ראוי לשם אינו גורל. באופן שאין מעמד כלל לד' הגרצ"ח ז"ל בזה. עוד כתב שם לתרץ מה דלא יליף הש"ס מיעמד חי, עפ"י ד' מהרש"ל, דמיעוט טרפות חיות, וא"כ אליבא דהו"א, דלא אזלינן בתר רובא, אין למעטה מיעמד תי, דהא יש מיעוט טרפות דחיים עכת"ד הגרצ"ח. וגם זה שלא בדקדוק. דלפי דבריו מה הקשו התוס' שם מחזקת חיים דפרה אדומה, שחיתה יב"ח, הא אליבא דהו"א לק"מ, דהא יש מיעוט טרפות חיות. ועכצ"ל או דגם למהרש"ל אין זה אלא מיעוטא דמיעוטא, או דל"ש זב"ז כלל, דאפילו אי לא ניזיל בתר רובא, היינו דחיישינן בספק תורה לצד המיעוט, ולא נסמוך ארובא למעשה, אך מ"מ הא לא נכחיש המציאות, דרוב טרפות אינן חיות, וממילא בלישנא דקרא, כל היכא דאמר חי, אין הטרפה בכלל, ואין נ"מ בזה כלל בין ההו"א להמסקנא, דעכ"פ המציאות לא תשתנה והלשון לא ישתנה גם כן

עוד אקדים מה שראיתי בס' לב ארי', שהקשה למשמעות ד' רש"י שהבאנו למעלה, דאין מקרא מיוחד להא דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם, ולפי"ז אין מטעם זה פסול מצד עצמו במשתלח שהוא טרפה, ורק משום דבעינן ראוי להגרלה, (ואם הוא טרפה ואינו ראוי לד', אין זה גורל), א"כ אכתי קשה רובא מנא לן, הא עכשיו מיהת, כל זמן שאין טרפות ניכר בשום א' מהם מחיים, תרווייהו ראויים להגרלה, ואותו שיעלה גורלו לד' יבדקוהו אח"כ, דהא אותו דלשם אפשר בבדיקה. יעויי"ש שנדחק בזה

ולענד"נ לתרץ כל זה, ולומר דבר חדש בפירוש ד' הש"ס שם, דבאמת הא דאמר הש"ס דבעינן שניהם שוים, ודאין הגורל קובע י"ל דלאו תרי מילי ותרי טעמי נינהו (כהבנת הגרצ"ח ז"ל ובעל לב ארי'), אלא שתים שהן אחת הן. דהנה ידוע דבתלת מילי צריכים שני השעירים להיות שוים, במראה, ובקומה, ובדמים [ע' יומא, ס"ד במשנה שם]. והך בדמים דאמר, פירש בירושלמי [פ"ו דיומא] דהיינו "בשבח הדמים", כלומר דאפילו בשילם בעד שניהם בשוה, אבל אין ערכם האמתי שוה, אין זה שוין יעויי"ש, ועפי"ז בודאי דשני