המדרש והמעשה ויקרא סב

דאין הגורל קובע, כילפותא דש"ס, (והיא החמורה ביותר, דמנ"ל לרמב"ם למידרש קרא מדעתי', ולמיפסל עפי"ז אפי' בנטרף לאחר הגרלה?). ואם רק לתרץ את הראשונה באנו, אז לענ"ד י"ל דעדיפא מינה, דזה ברור לענ"ד דמחי אין למעט אלא בהמה דמיחסרא חיותא דידה יותר משאר הבהמות, (וכמו דמפיק בש"ס [ע"ז, ה'.] גם למחוסר אבר מהא דמכל החי, ג"כ מה"ט, מדאיתרע חיותא דידה יותר מאינך.) משא"כ בבהמה, שהיא בריאה ככל שאר חברותי', איך נמעיטנה מחי. והשתא ניחא שפיר. דהא הרמב"ם אליבא דאמת אזיל, שכבר למדנו רובא מקרא, (ובבהמה שהיא מבחוץ ככל הבריאות לא חיישינן באמת דילמא יש לה איזו טרפות מבפנים שאינה ידועה לנו,) ורק למעוטי טרפה הידועה לנו, דפוסלת בשעהמ"ש, אצטריך הרמב"ם, זה ודאי אפשר ואפשר למעט מקרא דיעמד חי, דהא עכ"פ מיגרע גרע חיותא דבהמה זו (הידועה לנו בריעותא דטרפות) יותר משאר חברותי' שהן בחזקת רוב הכשרות, וממילא דאין זה חי. כ"ז לרמב"ם ואליבא דאמת. משא"כ הש"ס חולין דאליבא דהו"א אזיל, למיחוש למיעוטא אפי' בבהמה שלא ניכר בה ריעותא כלל לעומת שאר חברותי', והדומה לכולן, איך נמעטנה מיעמד חי, ואטו הכל חיות הנה יותר ממנה, והלא חששא זו, שאתה חושש למיעוטא בשעיר זה, אתה צריך לחוש בכל שעיר ושעיר שיזדמן לפניך, והוא לא פחות חי מכולם. וניחא איפוא מה דנאיד ש"ס הכא מהך ילפותא דיעמד חי דמייתי רמב"ם, אע"ג דלהלן מ"ב, א', ממעט הש"ס טרפה מזאת החי' (וכן בפ' שה"ק, גבי שתי צפרים חיות) משום דהתם אליבא דמסקנא אזיל, משא"כ כאן בסוגיין. ורמב"ם דאזיל ג"כ אליבא דמסקנא ולפי האמת שפיר למד למעט טרפות ידועה מהך קרא, ולאינה ידועה הא לא חיישינן באמת דהא ארוב בהמות כשרות סמכינן

ואף שחילוק זה ברור ופשוט למבין, בכ"ז אביא גם קצת ראי' לזה, ממ"ש התוס' ע"ז ו' דלנח לא נאסר להקרבה א לא טרפות הגלוי וניכר (דאל"ה, מנא ידע להבחין) עיי"ש. ש"מ דטרפות שאינה ידועה וניכרת לא נתמעטה מכל החי דאמר קרא לנח. ואי תימא דאף התם אליבא דמסקנא אזיל דסמכינן ארובא ול"ח באינו ידוע דילמא טרפה הוי, זה אינו לפי מ"ש הפרמ"ג בשעה"ת דבב"נ ל"א כלל בתר רובא (ואיך נסמוך בב"נ להקל להקריב ספק טרפות). אלא ע"כ דאפילו היכא דיש לחוש דילמא טרפה הוי' מ"מ מקרא דמכל החי תו לא אימעוט מדדמי לשאר חברותי'

וראיתי בהך ענינא כעין שגגה שיצאה מלפני הגאון בעל כתב סופר ז"ל, [בחידושיו לגטין, כ"ח.] שכ' שם וז"ל, ובעיקר הדבר לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט נ"ל ראי' מש"ס חולין י"א, דיליף רובא מרישא של עולה ומפ"א, וכ' התוס' דמשום חזקה ליכא, כיון דאינה מבוררת, וקשה לי נוקמה אחזקת חי, דכשיצאה לאויר העולם היתה חי', כן תחי' י"ב חדש, (למאן דל"ח לשמא ימות) וממילא דע"כ אינה טרפה, דהא טרפה אינה חי' כו' וצ"ל דלזמן מרובה חיישינן כו' עכ"ד הג' כת"ס, ובמכ"ת אין מובן לדבריו דאטו מאן דלא חייש לשמא ימות יכחיש את המציאות דסוף האדם למות, ושלא ידע האדם את עתו, **(וכבוד אחי הרב הגאון אב"ד דקאנין פי' בענין זה ד' הש"ס שבת קמ"ט שאלו תלמידיו את ר"א שוב יום אחד לפני מיתתך ומי ידע כמה חיי כו' כש"כ שיהיה כל ימיו בתשובה. ויש לפרש סגנון הלשון דמתחיל בשוב יום אחד ומסיים בכל ימיו, עפימ"ש בפ"ב דגטין בשולח גט שיחול שעה אחת קודם מיתתו דאסורה מיד, הרי דאע"ג דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן מ"מ לספק דזמן מועט קודם מיתה חיישינן ומשו"ה דקדקו חז"ל בלשונם שוב יום אחד לפני מיתתך וכו' וק"ל:)****(וכבוד אחי הרב הגאון אב"ד דקאנין פי' בענין זה ד' הש"ס שבת קמ"ט שאלו תלמידיו את ר"א שוב יום אחד לפני מיתתך ומי ידע כמה חיי כו' כש"כ שיהיה כל ימיו בתשובה. ויש לפרש סגנון הלשון דמתחיל בשוב יום אחד ומסיים בכל ימיו, עפימ"ש בפ"ב דגטין בשולח גט שיחול שעה אחת קודם מיתתו דאסורה מיד, הרי דאע"ג דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן מ"מ לספק דזמן מועט קודם מיתה חיישינן ומשו"ה דקדקו חז"ל בלשונם שוב יום אחד לפני מיתתך וכו' וק"ל:)** ועכצ"ל דס"ל דעכ"פ אין מיתה שכיחא כולי האי, עד שניחוש לפרט ידוע ולזמן ידוע שמא ימות באותו הזמן, וכעין מ"ש הרא"ש (נדרים, ס"ד.] ובעל כ"מ [פ"ו, מה' שבועות.] דמיתא שכיחא, אלא דלא שכיחא טובא יעויי"ש. ולפי"ז הני מילי אליבא דאמת, דלא חיישינן למיעוטא, אז י"ל שפיר דאף לשמא ימות לא