המדרש והמעשה ויקרא סא

פרשת אחרי (בענין פסול טרפות בשעיר המשתלח, וביאור ענין שני שעירים שוים למצוה). ולקח את שני השעירים כו' והשעיר אשר עלה כו' יעמד חי לפני ד' כו' עד מתי הוא זקוק להיות חי עד מתן דמו של חברו ספרא, ט"ז כ"ז]

הרמב"ם [פ"ה מה' עבויוהכ"פ] יליף מקרא זה דיעמד חי, שהטרפות פוסל בשעיר המשתלח. והוא תמוה דבש"ס (חולין] בסוגיא דרובא איתא, ר' אחא בר יעקב אמר אתי' משעיר המשתלח, דרחמנא אמר ולקח את שני השעירים שיהיו שניהם שוים, וליחוש דילמא חד מינייהו טרפה הוא, ופירש"י חד מינייהו, האי דעזאזל, דבשלמא הך דלשם בדיק לי'.) אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא, וכ"ת מאי נ"מ, הא אין גורל קובע לעזאזל אלא בראוי לשם, וכ"ת דבדקינן לי', והתנן לא הי' מגיע למחצית ההר כו' עכ"ל הש"ס, הרי דיליף הש"ס לפסול טרפות בשעיר המשתלח מהא דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם, ולא מקרא דיעמד תי. וכבר נתקשו בזה בלח"מ ובמ"ל שם

ונ"מ רבתי יש לדינא בזה, בנטרף לאחר שהגריל, דלילפותא דש"ס, מדלא הוי טרפה בשעת הגרלה, שפיר דמי וראוי להשתלח, ולרמב"ם דמפיק מיעמד חי, הא אמר בספרא כאן [מובא ביומא מ' ע"ב וס"ה] דזקוק להיות חי, לר"י עד מתן דמו של פנימי, ולר"ש עד וידויו, נמצא דעד אז אי אירע בו טרפות פוסל בו לרמב"ם, והוא לכאורה נגד הש"ס חולין הנ"ל

וראיתי לבעל נוב"י ז"ל בחדושיו לחולין, וכן בס' ר"י, שכתבו שמד' הש"ס אין ראי', דהתם ר"א בר יעקב אמר לה, ואיהו לשיטתי' דס"ל [חולין נ"ז, ב'.] טרפה יולדת ומשבחת ומכש"כ דחי', וא"כ לדידי' בודאי לא אימעוט לי' טרפות מהא דיעמד חי, ולהכי אצטריך להא דאין הגורל קובע, משא"כ לדידן, דקיי"ל אין טרפה חי'. עכת"ד. ולענ"ד אין תירוץ זה מספיק. דהא בלא"ה כ' התוס' שם ד"ה מנא, דכל הסוגיא כולה אזלה אליבא דר"א בר יעקב, דלית לי' חזקה מקרא אלא מהלכה (דלדידן לא צריכינן כלל לקרא מיוחד ארובא, דמק"ו מחזקה נילף לי') עיי"ש **(ואמנם כ' זקני הגה"צ כ"מ דוב זאב וצ"ל תירץ קושית התוס' הנ"ל דאי הוי ידעינן מק"ו מחזקה, אז הוי אמרינן דיו לבא מן הדין וכו' ולא הוי עדיף רובא מחזקה וזה מ"ש מנ"ל דאזלינן בתר רובא, כלומר שנדע מזה דעדיפא מחזקה, כמו שהוא באמת, עכ"ד דפח"ח:)** וא"כ מאי מקשו התוס' ד"ה אתיא, דנימא בפרה אדומה חזקת חיים, מדחיתה י"ב חדש, ש"מ דלאו טרפה הוי', ואיך ילפו מזה לענין גבינות דחזקה שלא נתבררה לאו חזקה היא, הא לראב"י, דאליבי' סוגיא אזלה, אין ראי' כלל מחיות די"ב חדש, כיון דס"ל לראב"י טרפה חי'. אלא ע"כ דפשיט להו להתוס', דנהי דסוגיין אזלה אליבא דראב"י בהא דחזקה, מ"מ לענין חיות דטרפה אליבא דמ"ד אינה חיה אזלה, דהכי הילכתא [ע' חולין, מ"ב, וברמב"ם פ"ד מה' מ"א] וא"כ אי ס"ד כרמב"ם הדר הוי לי' לש"ס למילף מיעמד חי

ואמנם זה יש ליישב (דכולה סוגיא י"ל דנהי דאזלה אליבא דראב"י בחזקה, מ"מ לא אזלה אליבי' בהא דטרפה אינה חי', משא"כ בילפותא דשעהמ"ש שהיא מד' ראב"י בעצמו, וק"ל.) אך עכ"פ לא יספיק תירוצם של הצל"ח והר"י, אלא לישב מ"ט לא יליף ש"ס מקרא דיעמד חי כמו"ש הרמב"ם, אבל אכתי לא נתישב מ"ט לא יליף הרמב"ם מהא