המדרש והמעשה ויקרא נט

יש להוכיח להיפך דכל עיקרו של מה שניתן להציל בנפשו אינו אלא משום פגמא לחוד, ולא משום חומר העבירה. והוא עפ"י מ"ד בסנה' שם, מות למעוטי ח"ל, וקשה לפי מה שפסק הרמב"ם דפנוי הבא על הפנויה לוקה משום ל"ת קדשה, א"כ אי נימא דחייבי לאווין ג"כ ניתן להצילו בנפשו, אונס שחייבה התורה קנס היכא מ"ל, הא בשרודף אחר פנויה לאונסה ניתן להצילו בנפשו, ומיפטר מחמת קלבד"מ, ואפי' בשוגג הא חייבי מיתות שוגגין פטורין, ומשניתן להצילו בנפשו שוב כח"מ הוי לי' ולא שייך תרוצי הגמ', א) דמשני משעת העראה דפגמה, דהא הרמב"ם פוסק דהעראה הכנסת עטרה, ב) לא שייך מ"ד כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה, דהא קרא באונס בתולה מיירי, ולא בשהיא בעולה אפי' שלא כדרכה, ג) לא שייך מ"ד במניחתו שלא יהרגנו ור' יהודה היא, דהא אקרא מיירי, ולא שייך לומר ר' יהודה היא, ד) לא שייך לומר "במפותה", דהא באונס מיירינן, ה) לא שייך לומר ביכול להציל בא' מאבריו, ור' יונתן בן שאול היא, דהא אקרא קיימינן

ורציתי ליישב ע"ד חדוד קצת, עפ"י מ"ד בקדושין, שלהי פ' האומר, יכולין ממזרים לטהר, כיצד ממזר נושא שפחה, ופרשו הראשונים דבממזרות ליכא לאו דל"ת קדשה, משום שכולו בא מן קדשות, ואפשר לומר דקרא איירי בשאנס את הממזרת, דמשום ל"ת קדשה ליכא, וליכא רק לאו דממזרת, ובזה הא אזיל הרמב"ם לשיטתו דס"ל פט"ו מה' א"ב דבכל ח"ל אינו לוקה אא"כ קדש, ובביאה לחוד ליכא איסורא, והיינו אם לא נדרוש הקרא דולו תהי' לאשה, באשה שיש בה הויה או ראויה לקיימה, כאשר לא דרשינן באמת

אמנם אין זה רק דרך פלפול, ובאמת נראה דכל עיקרו של ענין שניתן להצילו בנפשו אינו אלא משום הפגם, והיינו אפילו אי היינו סוברין דגם ח"ל ניתן להצילו בנפשו, מ"מ הרמב"ם לשיטתו אזיל, דס"ל דכל ח"ל השוין בכל נעשית זונה, וא"כ אף בח"ל איכא פגמא, ועוד אני אומר גדולה מזו, דאפילו אם לא היה איסור בדבר, ורק פגמא לחוד, הי' אפשר לומר שניתן להצילו בנפשו, ואלמלא המיעוט דקרא בכל ח"ל דא"נ להצילו בנפשו), דלכאורה יש להקשות קושיא גדולה לשיטת הרמב"ם, דס"ל בכל ח"ל ליכא איסורא בביאה בלא קדושין, א"כ למה צריך קרא "מות" למעוטי ח"ל, שלא ניתן להצילו בנפשו, ממנ"פ אי בלי קדושין, הרי לא הוי חייבי לאווין כלל, ואי בקדושין הרי כל המקדש דעתו אביאה, וכן כל המתקדשים ברצונם דעתן להבעל, וא"כ הרי היא מפותה, ומפותה לא ניתן להצילו בנפשו, ודוחק לאוקים קרא "דמות" למעוטי דוקא אלמנה לכה"ג, שלוקה אביאה לחוד בלי קדושין, דהא מכל חייבי לאווין קאמר, אע"כ שהעיקר תלוי בפגמא, וכיון דלהרמב"ם מכל שאר ח"ל נעשית זונה איכא פגמא, אפי' אם ליכא מלקות בביאה בלי קדושין, ג"כ איכא פגמא מיהו, וניתן להצילו בנפשו, וכמו"ש הרמב"ם בפי"ח מה' א"ב ה' ה' שאין היותה זונה תלוי' בביאה של איסור וכו', וממילא מתורצת הקושיא שהקשינו מאונס, דהא אפי' להרמב"ם שפוסק בפנוי הבא על הפנויה לוקה משום ל"ת קדשה, מ"מ בהא אף לרמב"ם לא עשאה זונה וכיון דלא הויא זונה ליכא פגמא, וכל זה אי לאו דאיכא מיעוטא למעט חייבי לאוין מהא דניתן להצילו בנפשו. אך השתא, בודאי דבכל ח"ל אין מצילין ממיעוטא דקרא

וראי' גדולה יש להביא ממ"ד בסנה' שם, דף ע"ג, א', הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכר ואחר נערה המאורסה ואחר חייבי מיתות ב"ד ואחר ח"כ מצילין אותן בנפשו, אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אין מצילין אותן בנפשו, ויש לי דקדוק חזק בזה דתני "חייבי מיתות ב"ד", "ח"כ", ולא תני נמי ח"ל בכלל, אלא שבא לפרוט אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ופריט דוקא הני, ואמאי לא כלל נמי "ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין וממזר" כמו דמפרש בפ' א"נ בכתובות, ובפ' אלו הן הלוקין, א"ו דהאמת יורה דרכו, דהעיקר הוא הפגם, ולא חומר או קלות האיסור פועל בענין ניתן להצילו בנפשו, וא"כ י"ל לדינא כשיטת הרא"ש, דמח"ל לא נעשה זונה, וליכא פגמא בח"ל, רק באלמנה לכה"ג וגרושה