המדרש והמעשה ויקרא נח

לדברי הרדב"ז. אך באמת לא הבנתי דבריו ז"ל, דהתם בנדה ליתא, אלא דהיכא דחזקה מרע לרובא אין שורפין תרומה על סמיכות רובא כי האי אליבא דר' יוחנן, וא"כ לכל היותר יש להוכיח מהתם דלא ס"ל לר"י רובא עדיף מחזקה, (והוא עפימ"ש ר' חיים בתוס' חולין י"א ד"ה מנא, להוכיח דרובא עדיף מחזקה, מהא דסמכינן בפרה אדומה ארוב כשרות, אע"ג דאיכא חזקת טמא כנגדה, הרי דלמ"ד רובא עדיף מבטלינן לחזקה לגמרי), אך אכתי אין ראי' מהתם דחזקה עדיפא, דהא אם גם שקולין הן, אין לשרוף טומאה מספק. וצ"ע על הרדב"ז ואולי ט"ס יש בדבריו

ואיידי דאיירינן בהא דמהרי"ק ושיטתו, לחלק בין החזקות, דלא על כל החזקות היו בי"ד ממיתין, אעתיק מה שכתב בענין זה אבא מארי הגאון אב"ד דלובלין זצ"ל בחדושיו לה' נדה. וז"ל. לכאור' יש להביא ראי' כמהרי"ק, ממ"ש בקדושין ד' פ' הוחזקה נדה בשכנותי' בעלה "לוקה" עלי' משום נדה, ולכאורה רבותא טפי הוי לי' להש"ס לאשמעינן בעלה "נהרג" עלי' משום נדה, היינו עפימ"ד בסנהדרין ע"ד ע"ב דהרודף אחר חייבי כריתות לו להצילו בנפשו, ומשמע דאף כריתות דנדה בכלל, ומדלא אמר הכי, ש"מ דלא כל החזקות המביאות לידי מלקות מביאות לידי מיתה וכ"ד מוהרי"ק. אך באמת נלענ"ד דיש לדחות, עפימ"ש הרמ"א שהביא הט"ז, באשה שרצתה להסתיר הריונה והודיעה להבעל את הדבר, דאין לוקין ולכאורה למה בהוחזקה נדה לוקה עליה, דילמא גלתה לו מראש את האמתלא דידה או דילמא עוד תגלה לו, ואיך ילקה, אך הא התרי בו, והוא קבל התראה, וא"כ לא שייך לומר שגלתה לו את האמתלא, והא תינח גבי מלקות דבעי התראה, אבל ברודף, דלא בעי התראה, וליכא התראה, לא משכחת לה כאן שיהי' דין דניתן להצילו בנפשו, היכא דליכא רק מה שהוחזקה נדה בשכנותיה

ובעיקרא דדינא, אי נדה הוי מאותן עריות שמצילין בנפשן בהא יש לדון, כיון דבנדה ליכא כלל פגמה, דהא קיי"ל מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה וקדושין תופסין בה, י"ל דאין מצילין בנפשה כלל, ע' במעיין חיים לכ' אאמו"ר הגאון ז"ל, בדרוש א', גבי מ"ד בסנה' ע"ד ע"ב "חטא אלו חייבי כריתות" יעויי"ש

ולכאורה היה אפשר להביא ראי' דבנדה נמי ניתן להצילו בנפשו, עפ"י מ"ש הש"כ [בחו"מ ס' פ"ו, ס"ק נ"ח] גבי נדר לה דבר באתננה והוא כופר חייב לשבע. והב"ח כתב ע"ז, וצ"ע, דבפ' הפועלים משמע בפירש"י שאינו חייב בדיני אדם אי תבעי לי' בדינא קמן כשהוא מחייבי כריתות, דקם לי' בדרבה מיני', וכיון שכל המזנות אינן חוששות לטבול, והם מוחזקין בנדות, א"כ חייבים כרת על ביאתן, וקלבדר"מ, ופטור מלשלם בדיני אדם אפי' הודה, וכי כפר נמי אין משביעים אותו. ולא דק, דרש"י קאי התם באתנן אמרה תורה אפי' בא על אמו, דמחייבי מיתות ב"ד הוא, אבל בח"כ סוגיין דעלמא בכל הש"ס לאפוקי מדר' נחוניא בה"ק עכ"ל הש"ך בהשגתו על הב"ח שם. וקושיתו מבוארת דאעפ"י בכל ח"כ לוקין, מ"מ הא בזה"ז ליכא מלקות וחייבי מלקיות שוגגין חייבין. וע' בשו"ת חת"ס ח' אבהע"ז, ח' ב' ת' ק"ס לתרץ מ"ש ד' הב"ח. ולפי דברינו יש לתרץ ד' הב"ח בפשיטות דאי נימא דגם בנדה ניתן להצילו בנפשו ניחא דכיון דהיא מח"כ דעריות, ממילא ק"ל בדרבה מני' משום שניתן להצילו בנפשו, והדר הו"ל כחייבי מיתות וחייבי מיתות שוגגין קיי"ל דפטורין ולפי"ז יהי' ראי' מדברי הב"ח דאף כריתות דנדה ניתן להצילו בנפשו

ועוד נראה להביא ראי' ממ"ד בסנה' שם, למעוטי מחלל שבת, למעוטי עכו"ם, ודחיק ומהדר למוקים הכתובים והמעוטים, ואמאי לא מוקי למעוטי נדה דה"א שניתן להצילו בנפשו משום היקשא דר' יונה, א"ו דבאמת גם נדה ניתן להצילו בנפשו, וכן בתוס' שם אמרו למעוטי בהמה דליכא פגמא, ואמאי ל"א למעוטי נדה, דג"כ ליכא פגמא. שוב ראיתי דלכאורה