המדרש והמעשה ויקרא נד

לברורי, וכל זה בחזקה, דאשכחן בה שחילקה תורה בין דיעבד לכתחילה, משא"כ ברובא דלא אשכחן חילוק זה. ושפיר אמר הירושלמי פ' א"צ "דראיית ריאה מדרבנן", דהתם מטעם רובא הוי, וברובא לעולם אין חילוק מה"ת, ועפי"ז יתיישבו שפיר ד' המחצ"ה באו"ח סי' ח' לחלק בין רובא לחזקה, לענין חיוב לברורי בדלית חזקת איסור המנגדתה יעויי"ש, דמשהוכחנו דרק ברובא אין החיוב לברר אלא מדרבנן, משא"כ בחזקה י"ל דהוי מה"ת, א"כ שפיר י"ל דברובא ובדלית חזקת איסור המנגדת, אף מדרבנן לא בעי בירור, משא"כ בחזקה. גם תתישב בזה ק' התוס' פ"ק דחולין דמצריך קרא לרובא ולא ילפינן לה בק"ו מחזקה, דאי הוי ילפינן רובא מחזקה הוי אמינא דיש חיוב לברר גם ברובא מה"ת לכתחילה דומיא דחזקה וכדאמרן. **(איברא יש לה"ר דכל הענין דהיכא דאיכא לברורי מבררינן אינו ענין לדברים שמדאורייתא וכל עיקרו אינו אלא מדרבנן. והראי' ע"ז ממ"ד ביבמות ס' ע"ב דס"ל לר"מ דקטן וקטנה אינן מיבמים ומתיבמות ורבנן פליגי עלי' ואמאי פליגי למה לא נימא דאיכא לברורי מבררינן והיינו שנמתין עד שיביאו שתי שערות, א"ו דס"ל לרבנן דבמ"ע דאורייתא לא משגחינן בזה ודומה לזה מ"ש דדשיל"מ לא בטיל. וספיקו אסור והיינו נמי רק מדרבנן:)** ואמנם זה חדש הוא, ועפי"ז יצא לנו דין חדש גם גבי מצורע, דלכתחילה יציאת הכהן מן הבית ועמידתו בצד המשקוף צריכה להיות דרך אחוריו דוקא, (דומיא דיציאת כה"ג ביוהכ"פ) אף אליבא דאמת, ועוד דאי אירע שהעמיד דרא דגברי, אז לדידן (דלא קיי"ל כראב"י) אין הכי נמי שיוכל אף לכתחילה להסגירו בלכתו לביתו, ואם שכל זה לא נזכר ברמב"ם, אין זו ראי' לסתור, לפי שכך דרכו ז"ל, בכל דבר שלא נאמר מפורש בש"ס

עוד י"ל בטעם השמטת הרמב"ם ז"ל, דאיהו לשיטתי' דספיקא דאורייתא לקולא מה"ת, וכבר הקשו עליו מסוגי' דחולין י"א, דאיך ילפינן התם רובא וחזקה, דילמא מטעם ספיקא שרי' מה"ת, וע' פר"ח ובראש יוסף דעכצ"ל לרמב"ם דהיכא דאפשר לברר אף איהו מודה דספיקא אסור מה"ת יעויי"ש. (ומה שלענין אשם תלוי בחתיכה מב' חתיכות הביא הרמב"ם בפ"ח מה' שגגות לטעמא דר"נ, דאיקבע איסורא, ולא טעמא דר"ז, דאפשר לברר איסורי' [ע' כריתות, י"ח.], י"ל דאפשר לברר דהתם מילתא אחריתא היא, יעויי"ש ברש"י, ואין זה ענין לדברינו)

הרי דלרמב"ם כל עצמה של חזקה שבאה להקל בדאורייתא אינה אלא היכא דאפשר לברר, ואפי' הכי סמכינן אחזקה ושרינן, דהא בדליכא לברורי אף בספק השקול לחוד מדאורייתא שריא לרמב"ם וכדאמרן. וא"כ לרמב"ם לשיטתי' אי אפשר לומר כדברינו ולהצריך את הכהן לצאת דרך אחוריו לכתחילה ומטעמא דאיכא לברורי, כמובן, **(איברא דעל עיקר קושיתם מחזקה על הרמב"ם צ"ע, דהא התם גבי נגע, מה דסמכינן אחזקה דלא בציר לי' שעורי' אדנפיק, לאו קולא היא, אלא חומרא. ודו"ק. ואכמ"ל:)** כל זה לרמב"ם, דס"ל ס"ד לקולא מה"ת, משו"ה י"ל דסתם את הדברים, משא"כ לדידן דכרשב"א נקטינן, דס"ד לחומרא מה"ת, שפיר י"ל דאה"נ דאף מה"ת לא סמכינן אחזקה היכא דאפשר לברר, וכל עצמה של חזקה אינה אלא בדליכא לברורי, דבכה"ג בספק השקול אסור מה"ת, והיכא דאיכא חזקה סמכינן עלה; וכ"ז בחזקה, אך ברובא, דעדיפא מינה, חידשה לנו תורה דאף בדאיכא לברר סמכינן ארובא, ואין מצריכין בירור

שוב ראיתי שהפרמ"ג, דתפס במושלם להשות חזקה לרובא בזה, ונסתייע מן הירושלמי פ' א"צ, (אע"ג דהתם לענין ראיית ריאה רובא הוי ולא חזקה) איהו אליבא דירושלמי שפיר קאמר, דנלענ"ד להוכיח דלירושלמי לשיטתי' במקום אחר באמת אין חילוק בזה, דהנה איתא בירושלמי [פ"ד דקדושין, ה' י' ומניין שהורגין על **(נימא שההסגר כשר, איך שתהי' יציאתו, כמו דהתם העבודה כשרה. ואי לכתחילה, מה לי התם דטעמא משום דרך כבוד, מה לי הכא דטעמא כדי לברר וכדאמרן:)**