המדרש והמעשה ויקרא נב

טומאת אוכלין] מ"מ כבר יתכן שלכתחילה חסה עליו התורה על הכהן המסגיר שלא יטמא, עכ"פ כמו שחסתה על כלי חרסו ועל פכיו של בעה"ב שלא יטמאו (דהא משו"ה א"ת, ופנו את הבית)

ואמנם יש לחלק ביניהם. דבשלמא כלי חרס אין להם טהרה במקוה (וכמו"ש רש"י, והוא מן הספרא כאן) משא"כ בכהן דאפשר לו לטבול וליטהר. אך באמת אין זו פרכא, דבמשנה [פי"ב דנגעים] יש פלוגתא בזה, ור"מ הוא דקאמר לה, דרק על דברים שאין להם טהרה במקוה חסתה כאן תורה, אך ר"י פליג התם, ואמר דאפילו חבילי עצים וחבילי קנים צריך לפנות, והרמב"ם ז"ל [פי"ד מה' ט"צ] פסק כר"י, וע' במ"ל שם שנדחק, דהא אין חבילי עצים וקנים מקבלים טומאה כלל, וכ' דאליבא דר"י צ"ל דאין הטעם כלל משום קבלת טומאה, אלא דגזה"כ הוא שיהא הבית מופנה מכל. עוד רצה שם במ"ל לומר דבבית המנוגע גזה"כ הוא אליבא דר"י, דאפילו חבילי עצים וקנים מק"ט. עיי"ש. והנה לתרוייהו הנך טעמי עכ"פ בדין הוא אליבא דר"י שתחול הקפידא על יציאת הכהן מן הבית בשעת הסגרו, דאי נימא דבעינן שיהא הבית "מופנה מכל", בודאי שיש לפנותו גם מבני אדם שבתוכו, **(וכ' אחי הרב הגאון דקאנין העיר מזבחים פ"ה, למ"ד מזבח בדרום קאי דריש צפון פנוי מכלום, ואעפי"כ בודאי דהכונה רק שיהא פנוי ממזבח ולא מאדם ודו"ק:)** ואי נימא דחבילי עצים שבבית המוסגר מקבלים טומאה וחסתה תורה על טומאתן, הא עכ"פ דלא גרעי מכלי עץ ממש, ותהני להו ג"כ טבילה דהא של עץ נינהו, **(ואמנם באמת ז"א דכיון דאמק"ט בשום מקום, אף כשנטמאין בבית המנוגע מטעם גזה"כ, מ"מ אין להם טהרה במקוה, כיון דבקרא כלי כתיב מכל כלי עץ וכו' במים יובא וגו' וא"כ דוקא כלים, ולא פשוטי כלי ש וכ"ה להדיא בש"ס שבת פ"ד, ב'. ערש"י שם ד"ה והא.)** וא"כ אפשר דלר"י אף על דברים שיש להם טהרה במקוה חסתה תורה שלא יטמאו בבית המנוגע, וממילא דלא גרע הכהן המסגיר בעצמו מינייהו, ומשו"ה הקפידה על יציאתו

ואיך שיהיה, מדעיקר טעמא אינו אלא משום גרם טומאה, בודאי דכל זה אינו אלא לכתחילה, ובדיעבד כשם שאין פינוי הכלים מעכב את ההסגר, דהא קרא אמר להדיא ולא יטמא כל אשר בבית", ש"מ שאם לא פנו נטמא ומטמא, כך אין יציאתו של כהן מעכבת בדיעבד. ואמנם לא למדרש טעמא דקרא באנו בזה, אלא להראות שהחילוק בדין זה לענין דין תורה בין דיעבד לכתחילה, דאסמכוהו אקרא, יצא להם לחז"ל מגוף ענינה של הלכה זו, ומשו"ה אינה אסמכתא בעלמא אלא דין תורה ממש

עתה נחזה לבאר מה שהחמירה תורה לכתחילה שלא ילך לביתו ויסגיר, והקילה גם בזה בדיעבד, שאם הלך לביתו והסגיר הסגרו מוסגר. ונלענ"ד לומר דבר חדש בזה

דהנה מקרא זה דויצא הכהן יליף הש"ס [חולין י' ע"ב] דאזלינן בתר חזקה דדילמא אדנפיק בציר לי' שעורי', אלא לאו דמוקמינן אחזקה. והתוס' שם הקשו למה לן קרא למיזל בתר רובא, הא רובא עדיף מחזקה, ומדאזלינן בתר חזקה לא כש"כ דניזל בתר רובא. יעויי"ש. **(כ' זקני הגאון ז"ל אמר בה דלכאורה יש להקשות כהא"ג אף גבי רוב וקרוב דמדידעינן דאזלינן בתר קרוב מהא דעגלה ערופה א"כ ל"ל קרא ארובא הא רוב עדיף מקרוב ועל שתיהן יש לתרץ דהיא הנותנת דאילו לא נאמר קרא ברוב אז נהי דהוי ידעינן ליה מחזקה או מקורבא אך עכ"פ דעדיפא מהנהו לא הוי מצינן למילף דנימא דיו לבא מן הדין, משא"כ עכשיו דאיכא קרא ידעינן דעדיף גם מחזקה גם מקורבא:)** ולענ"ד י"ל דהנה ידועה שיטת העיטור והמרדכי דאין סומכין אחזקה לכתחילה היכא דאיכא לברורי, ודבר זה תלוי בסוגית הש"ס ריש חולין ופ"ק דפסחים יעויי"ש, ולפי"ד הב"י [או"ח , תל"ז, לפי פירושו של מג"א שם] הא דלא חיישינן לברורי בי"ח טרפות (לבר מריאה) משום דלא היתה שם חזקת איסור, משמע עכ"פ דבלא חזקת איסור סמכינן ארובא אף היכא דאיכא לברורי. אלא שבס' מחצ"ה או"ח