המדרש והמעשה ויקרא מח

העומר שלא בזמנו עדיין לא הותרה קצירה דהדיוט) מ"מ זה אינו אלא בנקצר העומר שלא בזמנו שלא כמצותו, אך בנקצר כדינו וכמצותו קודם לפסח, הא זמנו הוא, ולא מסתבר כלל שנצטרך להמתין גם אז עם קצירה דהדיוט עד לאחר הפסח למשל אם אירע ט"ז בשבת (למ"ד שאין קצירת העומר דוחה את השבת) ובודאי דבאופן זה גם יו"ט לא דחי, ובפרט להירושלמי [דמייתי תוס' ריש פ"ב דביצה] דקצירה ביו"ט אסורה ד"ת, א"כ זמני' דקצירת עומר אז קודם לפסח, ובודאי שבדין הוא להתיר אז אף קצירה דהדיוט, דהא עכשיו נקצר העומר כדינו קודם לפסח. ומדאעפי"כ נקט התנא דאסור לקצור לפני הפסח, הלא אכתי שביק מקום לטעות לאידך גיסא, דנימא דתלוי רק בזמן לבד, ואפילו אי נקצר העומר קודם הפסח כדינו, ג"כ לא אישתרי קצירה דהדיוט עד הפסח, והא אליבא דאמת אין הדין כן, וא"כ הכי הול"ל לתנא "ואסור מלקצור קודם זמן קצירת העומר", (ונדע מזה לתרוייהו, חדא דתלוי בזמן, ועוד היכא דזמנו דעומר קדום, אז יקדם גם זמנה דקצירת הדיוט) אלא ודאי דזה לא יצוייר כלל, דבאמת ס"ל לתנא דקצה"ע דוחה שבת, וא"כ שלא בזמנו כדינו ליתא בלל, דכל שלא בזמנו הוי נמי שלא כדינו ולא יצוייר היתר קצירה דהדיוט לפני הפסח לעולם, אפילו כשיארע ט"ז בשבת

עכ"פ מוכח ממשנתנו תרתי, חדא מדמהדר תנא למינקט "אסור מלקצור לפני הפסח", כדי להודיענו דתלוי בזמן, ולא בעצם קצירה דעומר, היכא דנקצר שלא כמצותו, ש"מ עכ"פ דס"ל לתנא דנקצר שלא כמצותו כשר. ואידך, מדפסק אותו תנא ותני דלפני הפסח לעולם אסור, ולא חש להשמיענו התירא, היכא דנקצר גם העומר כדינו לפני הפסח, כגון בחל ט"ז בשבת, ש"מ דס"ל דבכל האופנים לא משכחת לקצירה דעומר לפני הפסח, דבאמת דחי שבת, ולעולם אין מקדימין קצירתו לפני השבת

איך שיהי', הנה יצא לנו פסקו של הרמב"ם באר היטב, דמסתם משנתנו מוכח (מדתלי זמן קצירה דהדיוט לעולם בלפני הפסח") דנקצר שלא כמצותו כשר, ודאעפי"כ דוחה שבת. וסרה פליאת הש"ך

ולאחר שהוכחנו כרמב"ם, דאפשר לומר נקצר שלכ"מ כשר, אע"ג דדחי שבת, משום חביבה מצוה בשעתה וכדומה, (כמו"ש גם החכ"צ, סי' קס"ו, וש"א), א"כ י"ל גם במילה כן, דאע"ג דדחי שבת, מ"מ מל תוך ח' יצא בדיעבד, וכמו"ש הרא"ש פראד"מ, וכדסתם רמ"א יו"ד רס"ב, וכן גם במל בלילה י"ל דנמי יצא, וכמו"ש מהרש"ל (ועיי"ש בש"ך דהשוה לתרוייהו), וא"כ שפיר מתישבים דברי המדרש ש"ר פ' בא, שהבאנו למעלה, כפשוטם, דמל אותם משה בזמן אכילת פסח ממש, אע"ג דהוי בלילה, דנהי דלכתחילה הוי שלא כמצותו, מ"מ מדאח"כ יהי' אי אפשר משום רוח צפונית, או משום חולשא דאורחא, ומדלא יוכלו לאכול גם מן הזבחים והפסחים העתידים כ"ז שלא ימולו, משו"ה עביד משה רבנו הכי, ומדבדיעבד יצאו ידי מילה אפי' כשנימולו שלא בזמנה, ושפיר י"ל דאפילו אותם של קודם ח' ימים מל בלילה ההוא וזה יהי' באור ד' המדרש: "תן חלק לשבעה, זה דורו של משה שמלן לשבעה וכדאמרן, דמסוף סוף שלא בזמנן מלן, מדהוי לילה, תו אין נ"מ בין קודם ח' לאחרי ח'. (וכפשטות ד' הש"ך שם)

ולפי"ז תו אין הכרח מד' המדרשות הנ"ל דס"ל כר' שמעון ב"א, דמילה לאחר ח' כשרה לכתחילה בלילה וכמו"ש בשו"ת ש"א, דלעולם פסולה לכתחילה והוי שלא כמצותו, ואעפי"כ מדבדיעבד יצא, אע"ג דדחי שבת, (דומי' דעומר, וכמו"ש אליבא דרמב"ם) כבר אין תימא מה דמל משה בלילה, דהכי שפיר טפי כדי לקיים גם מצות פסח בידם, ושיוכלו לאכול עכ"פ מן הפסחים והזבחים העתידים שבמדבר, וכדאמרן

ואי כת"ק דרשב"א, כבר ניחא וי"ו החבור שבין עניני טומאה ומילה, בקראי דפרשתא דא, דסדר הזמנים הוא מחבר, ולק"מ מליל שמיני דמפסיק, דהתם לאו משום דמחוסר זמן הוי, אלא משום דלילה מצד עצמו, ואפילו למי שכבר הגיע זמנו, פסול למילה, וכמו שהבאנו בשם הג' מלבי"ם ז"ל: