המדרש והמעשה ויקרא מז

לי' קצור), ולקצירה היכי דלית לי' קצור אין היתר לפני העומר כלל), אלא למ"ד לפני קצירת העומר, (היינו דהותרה קצירה דהדיוט תיכף אחרי קצה"ע), א"כ תקשי לערבינהו וליתנינהו, דהא בדליכא מצה מן הישן משכחת להתירא בתרוייהו עד הפסח, היינו דניעבד הכי, נקצור לעומר קודם הפסח (דהא נקצר שלא כמצותו פסק הרמב"ם כמאן דמכשיר, אלא שאינו מצוה מן המובחר, ובכה"ג דליכא מצה מן הקצור, בודאי שפיר דמי אף לכתחילה), ואח"כ נקצור קצירה דהדיוט בהיתר גמור, (אי נימא דרק לפני קצה"ע אסירא דהדיוט), ונאכלי' למצה מן החדש מטעם דחיי'. זהו מה דמקשה הש"ס אליבא דגירסת הרמב"ם אלא למ"ד קודם קצירה נערבינהו" היינו דניתני ואסור בחדש ומלקצור קודם הפסח", דהא אמרן השתא דכל עצמו של זמן "לפני הפסח", דנקטה משנתנו גבי אכילה, אינו אלא משום דאי לא אשכח מצה מן הישן, ובכה"ג הא משכחת לה גם להיתר קצירה לפני הפסח, לאחר שיקצרו את העומר שלא כמצותו, וכדאמרן. וע"ז מסיק הש"ס שפיר "אלא דכו"ע קודם הבאה", היינו דאף לאחר שיוקצר העומר קודם לפסח עדיין לא הותרה קצירה דהדיוט עד הבאתו, וממילא דלא משכחת היתר לקצירה דהדיוט קודם הפסח כלל (זולת לענין אכילה, והיינו אם מצא קצור), דהא מטעם דחיי' לל"מ, מדאינו בעידנא וכדאמרן, ומשו"ה לא עריב ותני להו. זה יהי' לענ"ד פירוש ד' הש"ס שם אליבא דגירסת הרמב"ם

הראיתיך איפוא דלגירסת הרמב"ם דמייתי תוי"ט, וכפי פירושנו שפרשנו בה, תהי' מסקנת הש"ס מוכרחת, דלכו"ע לא הותרה קצירה דהדיוט קודם הבאת העומר, ונתישבו בזה ד' הכ"מ התמוהים, ושפיר כ' הכ"מ דבגמ' מוכח דקודם הבאת העומר קאמר", ושפיר תמה על הרמב"ם דסתר גירסת עצמו, ופ' דאין איסור קצירה אלא עד שיקצר העומר. ומה שהכריח לבעל כ"מ לקיים גירסא זו של ס' הרמב"ם, יש לומר משום דלגירסת רש"י ותוס' לישנא דמשנתנו קשיתי', מ"ט תלי לאיסור קצירה בלפני הפסח, ולא בעומר כדיני', ואי דבפסח בלא"ה איכא איסורא בקצירה, משום מלאכת יו"ט, מ"מ אטו בשביל זה לא יתכן לומר "דאסור מלקצור לפני העומר", אתמהה

כל זה י"ל אליבא דכ"מ, אולם באמת הא חזינן דרמב"ם לא פסיק הכי (דאסור בקצירה עד הבאה), ומוכרחין אנו לומר דבאמת גירסא זו שהובא בתוי"ט בשם הרמב"ם מוטעת היא, (אעפ"י שהיא נזדמנה גם לבעל כ"מ), וע"כ דבאמת גם רמב"ם גריס כתוס', היינו לאסור בחדש לפני העומר, ולקצור לפני הפסח", ונפל הבנין שבנינו, ומה שדקדקנו, א"כ למה תלה תנא לקצירה "בלפני הפסח", ולא בעומר, זה נלענ"ד ליישב בפשיטות, דרצה להשמיענו דאיסור דקצירת הדיוט תלוי בזמן, ולא במעשה העומר בלבד, היינו דאי הוי תני דאסור מלקצור "לפני קצירת העומר" אז הוי אמינא דלא תלי אלא במעשה, ודאי אירע שנקצר העומר קודם זמנו ושלא כמצותו (דכשר בדיעבד) אז גם קצירה דהדיוט שרי למיקצר. דהא עכ"פ כבר נעשה מעשה ונקצר העומר, ושלא כמצותו ג"כ כשר ע"כ דקדק תנא ונקט דבזמן תלי', ואסור מלקצור לפני הפסח", ומדבפסח אי אפשר, לא בקצירה דהדיוט משום מלאכה, ולא בקצירה דעומר, (משום דביו"ט ושלא כמצותו ודאי דאיסורא נמי איכא), ממילא נדע דהחיוב להמתין עם קצירה דהדיוט עד זמנה של קצירה דעומר, שהוא בליל ט"ז

עכ"פ אנו למדין מזה דס"ל לתנא דמשנתנו דנקצר העומר שלא כמצותו כשר, דאי פסול, א"כ הדר תקשי מאי האי שלפני הפסח דנקט תנא, ואי כדי להשמיענו דבזמן תלי', לימא "אסור לקצור לפני העומר" וממילא ידעינן דבזמן תלי', דהא אי נקצר שלכ"מ פסול, א"כ קציר העומר גופי' בזמן תלוי בהכרח, ודו"ק

אולם לכאורה אכתי תקשי, מאי הועיל לן תנא דנקט "לפני הפסח", כדי לשמרנו מטעות ולהודיענו דבזמנה דקצירה תלי', הא עדיין אפשר למיטעי לאידך גיסא, דהא אליבא דאמת ודאי דאפילו אי נימא דקצירת הדיוט תלי' בזמן דוקא, (ואי אירע שנקצר