המדרש והמעשה ויקרא מו

אלא עד קצירה דעומר (ומשו"ה לא עריב לי' עם זמן אכילה) ולא עד הבאה, וא"כ פסקו של הרמב"ם ברור ומוכרח אליבא דשתי הגרסות, ואיך תמה עליו הכ"מ וכ' דמש"ס משמע דעד הבאת העומר זמנו, וע' בלח"מ שם שגם הוא העיר קצת ע"ז אך לא ביאר כל צרכו. יעוי"ש

וכדי דלא למשוי' לבעל כ"מ טועה ח"ו, הי' נלענ"ד לישב עפימ"ש בתוי"ט (פ"א דחלה] דבספרי הרמב"ם יש גירסא אחרת במשנתנו, וכך היא "ואסור בחדש לפני הפסח ומלקצור לפני העומר", ואמנם לכאורה גרסא זו מרפסא איגרי, דהא אי אפשר לכל הדעות שיהי' זמן היתר אכילת חדש קודם לזמן קצירתו, וא"כ איך יתכן למיגרס כגירסת ס' הרמב"ם, הא עכ"פ זמן דלפני הפסח קדים לזמן דלפני העומר, וא"כ יקדם זמן דהיתר אכילה לזמן דהיתר קצירה, כלפי לייא כדי להסיר חומר קושיא זו אולי י"ל, דהנה בכלל יש להבין, מאי שייטי' דלפני הפסח להכי, הא חדש בין באכילתו ובין בקצירתו, בעומר תלי ולא בפסח. (וד' רש"י ותוס' ליישב זאת נראים לכא' כדחוקים קצת), ולענ"ד נראה לולא דבריהם ז"ל עפימ"ש הירושלמי [הביאוהו בתוס' קדושין ל"ח, א'], דלייתי עשה דמצה ולידחי ל"ת דחדש, (היכי דאין לו מצה מן הישן), ותי' משום דהוי עשה דקודם הדבור. יעויי"ש, ובאמת בירושלמי דחלה [דמייתי תוס', פ"א דר"ה.] מבואר דמילתא דא בפלוגתא תליא, ולחד מ"ד באמת דחי עשה דמצה לל"ת דחדש. (ומה שלא אכלו מעבור הארץ רק ממחרת הפסח, משום דלא הוו צריכי, כתי' ש"ס דילן בקדושין שם). ואולי ס"ל גם לרמב"ם כן, דהא בלא"ה פשטות ל' הש"ס דילן, בריש יבמות, מורה להיפך, דעשה דקודם הדבור טפי אלים, יעויי"ש

עפי"ז צריכין אנו למימר, דמאי דאשמעינן תנא במשנתנו שם, דקוצרין מפני נטיעות בית האבל ומפני ביטול ביהמ"ד (לפי דאימעוט מקצירכם, ולא קציר מצוה) ולא נקט את הפשוט ביותר, דקוצרין לאכילת מצה, בדלית לי' מן הישן, משום דבאמת שאני קצירה מאכילה ולא אימעוט מקצירכם אלא קציר דמצוה בלחוד, שאינו לאכילה כלל, משא"כ קציר שהוא לאכילת הדיוט, אע"ג דאיכא גם מצוה באכילתו, לא אימעט מזה כלל. (וגם בס' תפ"י על משנה זו ראיתי שפי' ג"כ, דעיקר טעמא דהותר בשביל האבל ובשביל בטול ביהמ"ד, משום דאינו לאכילה כלל. יעויי"ש, אעפ"י דלא נחית שם למה שכתבנו כאן). ואי תימא נהי דמקצירכם לא אימעט, מ"מ לישתרי קצירת חדש לצורך מצה, משום עשה דוחה ל"ת (כי היכי דדחי לאכילת חדש אליבא דחד מ"ד, דהא אנן השתא אליבא דהך סברא קיימינן,) זה לק"מ; דבשלמא אכילת מצה דחי, דהוי בעידנא, דבעידנא דמיעקר לאו דאכילת חדש מקיים מ"ע דאכילת מצה, משא"כ בקוצר, בעידנא דקוצר אכתי אינו אוכל (וכעין מ"ש הר"ן, סוף ר"ה, בטעמא דשופר דאין מפקחין עליו את הגל משום דהוי מכשירין, ובעידנא דמיעקר לאו כו') ואם תצדק הנחה זו, אז יצא לנו דין חדש, דאפשר לצייר היתר אכילת חדש קודם לעומר, (כגון בדליכא מצה מן הישן), אבל אי אפשר שיותר קצירת חדש קודם לעומר אפילו באין לו מן הישן

ועל פי"ז שפיר יש לאוקים גירסת ספרי הרמב"ם במשנתנו, כדמייתי לה התוי"ט, ואסור בחרש (היינו באכילת חדש) לפני הפסח", (דהא עכ"פ לפני הפסח אסור בכל גוני, אך מפסח ואילך כבר לא פסיקא לי' לתנא, דהא אפשר שתדחה אותו עשה דמצה), "ומלקצור לפני העומר", דלקצירה לא משכחת התירא בשום פנים, אפילו בדלית לי' למצה מן הישן, משום דלא הוי בעידנא וכדאמרן

ואפשר דגם בעל כ"מ גריס במשנתנו כך (כגירסת ס' הרמב"ם דמייתי תוי"ט), ועל פי זה בהכרח לבאר סוגית הגמרא כך: מאי לפני העומר (דקאמרת דקצירת הדיוט אסורא), רי"א קודם קצירת העומר, וריבז"א לפני הבאת העומר, בשלמא למ"ד לפני הבאת העומר, כלומר דלא הותרה אף קצירה להדיוט אלא מהבאה ואילך, משו"ה לא עריב ותני להו, לתרוייהו לפני הפסח, או לפני העומר, (דהא לאכילה משכחת לפעמים התירא אף לפני העומר. היינו בפסח, לאכילת מצה, (היכי דאית