המדרש והמעשה ויקרא מה

פ"ד שם, קאי אליבא דתנא דברייתא שם, דאם הביא מן הישן כשר (שהוא דלא כסתמא דמתניתן שם, שאין העומר ושתי הלחם באין אלא מן החדש), ואי כהבנתו של ס' כה"מ הנ"ל, דמאן דמכשיר מן הישן ע"כ ס"ל נקצר שלא כמצותו כשר, א"כ מדוע לא אשתמיט הש"ס, לעיל ע"ב א', דטרח למיסבר פלוגתתם דרבי ורשב"א (לענין נקצר שלכ"מ), לתלותה בפלוגתא דתנא דמתניתין ודברייתא דלקמן פ"ד, לענין עומר הבא מן הישן. אלא ע"כ דאינם ענין זל"ז כלל, חדא דהתם לענין הבאת עומר מן החדש הא אפילו תנא דברייתא, דמכשיר מן הישן, הא מסיק להדיא דנהי דמן הישן כשר מ"מ "חיסר מצות עומר", (ולא מצינו כזאת למאן דמכשיר בנקצר שלא כמצותו). ועכצ"ל דיש חילוק דיניי בין ההבאה מן הישן להבאה מן החדש אלא שנקצר שלא כמצותו. ולמעיין שם בש"ס נראה דלא פריך "ולייתי מדאשתקד", אלא אעומר דשנה השביעית, דאי אפשר בענין אחר, (עיי"ש לישנא דש"ס, רחמנא אמר לדורותיכם ואת אמרת תיבטול כו'), ואולי ס"ל לתנא דברייתא דנהי דחיסר מצות עומר" ממש, מ"מ היכי דאי אפשר בחדש, והביא מן הישן, עכ"פ הותר חדש להדיוט, ע"י עומר כזה, הא למה זה דומה למל לפני זמנו דאפי' לשג"א (בסי' נ"ד) דלא יצא כלל, היינו דחיסר מצות מילה לגמרי, מ"מ אינו צריך להטפד"ב ולא מקרי ערל לענין תרומה וקדשים, ואעפי"כ לא יעלה על הדעת שבשביל כך לא תדחה מילה את השבת, וה"ה בעומר, דלא נימא שבשביל שאפשר להביא מן הישן ולחסר מצות עומר לא תדחה קצירה את השבת. והש"ך ביו"ד רס"ד לא הקשה גבי מילה, אלא למ"ד דלפני זמנו אף ידי מצות מילה נמי יצא בדיעבד, ובאופן זה השוהו לנקצר שלא כמצותו, דלמאן דמכשיר לא חיסר מצות עומר, אלא דמצוה מן המובחר לא עביד

ועוד דאפילו אי נימא דמ"ש תנא דברייתא גבי הבאה מן הישן דחיסר מצות עומר, היינו ג"כ רק לכתחילה, ולמצוה מן המובחר, מ"מ עדיין לא קרבו הענינים זל"ז, דאטו בהכרח הוא שכל כרמל דאשתקד נקצר שלא כמצותו הוי, הא אפשר דאותו כרמל נקצר אשתקד לשם עומר בליל ט"ז כדינו, ושפיר הוי נקצר כמצותו בשעתו, והשתא הוא דאיפסל לר' יוחנן, משום דבעינן כרמל בשעת הבאה וליכא, ושפיר אצטריך קרא להכי, ומשו"ה ניחא מה דלא אשתמיט. לא בש"ס ולא בראשונים, למיתלי פלוגתא דתנא דמתניתין ודברייתא לענין הבאה מן הישן בפלוגתא דרבי ורשב"א לענין נקצר שלא כמצותו, לפי דאינם ענין זל"ז, וא"כ אכתי אין שום ראי' מכאן דר' יוחנן (דאית לי' קצירת עומר דחי שבת) ס"ל נמי כמאן דמכשיר נקצר שלא כמצותו. והדרא קושית הלח"מ והש"ך על הרמב"ם, דפסיק לתרוייהו, ומסתמא דש"ס מנחות ע"ב משמע דסתרי אהדדי

ונלענ"ד לתרץ ד' הרמב"ם ממקום אחר

דהנה הרמב"ם [שם פי"ו, הי"ג] כתב וז"ל, אסור לקצור בא"י מין מחמשת מיני תבואה קודם לקצירת העומר עכ"ל, וכ' עליו הכ"מ וז"ל, ומ"ש קודם לקצה"ע יש לתמוה, דבגמרא משמע דקודם הבאת העומר קאמר, עכ"ד הכ"מ. והמה תמוהין מאד. דבמנחות ע', ע"ב, תנן ואסורים בחדש מלפני העומר ומלקצור לפני הפסח. מאי קודם לעומר, ר' יונה א' קודם קצירת העומר, ריב"ז א' קודם הבאת העומר, בשלמא למ"ד קודם הבאה, היינו דלא קא עריב להו ותני (אכילה וקצירה כי הדדי, משום דקצירה שריא במוציו"ט, ואכילה לא שרי עד הקרבת העומר. רש"י.) אלא למ"ד קודם קצירה, ליערבינהו וליתנינהו כו' אלא דכו"ע קודם הבאה כו', כך גירסת רש"י. ואליבי' ר' יונה וריב"ז תרוייהו מאכילת חדש קאי, ומסיק דאכילת חדש לכו"ע לא הותרה אלא עד הבאת העומר. ומשו"ה לא עריב ותני לה במשנתנו עם זמן קצירת חדש להדיוט, דזמן קצירה קדים. והתוס' ד"ה מאי גרסי להיפך. בשלמא למ"ד לפני קצירת העומר כו' אלא דכו"ע לפני קצירת העומר כו', ולדידהו ר' יונה וריב"ז תרוייהו אזמן איסור דקצירת חדש קאי, ומסיק דלכו"ע עד קצירת העומר זמנו, ומשו"ה לא עריב ותני לי' במשנתנו עם זמן אכילת חדש, דאיהו מאוחר יעוי"ש בסוגיא. הרי דבין לרש"י ובין לתוס', עכ"פ זמן איסור דקצירת חדש אינו