המדרש והמעשה ויקרא מד

או להאכילן מן הזבחים האחרים (וכקושית התוס' יבמות, ע"ב, שם), אם לא שימהרו למול בלילה הזה, דבמדבר יהי' אי אפשר משום חולשא דאורחא וכדאמרן. ולכאורה הי' אפשר לבאר עפ"י דברינו את ד' הילקוט (פ' בא וביהושע ד') תן חלק לשבעה, זה דורו של משה שמלן לשבעה, וגם לשמונה זה יהושע כו' היינו דגם את הקטנים מל אותם משה בלילה, אור לשמיני, ולגבי מילה מיחשב זה "כשביעי"; וגם לשמונה זה יהושע", דלא אצטריך למול בלילה, ומלן בשמיני ממש

איברא דלכאורה זה לא יתכן כלל, דהא הכל מודים דמילה קודם זמנה אם מל בלילה לא עשה ולא כלום, ולד' השג"א בסי' נ"ד שם הוי מעות שאין לתקן, דמשו"ה פסק דאפילו הטפד"ב אינו צריך, ואיך נאמר שכדי שלא יבטלו לכשיגדלו הקטנים הללו מ"ע דאכילת פסח בשוא"ת, ביטל מהם משה מצות מילה בקו"ע אתמהה. ועכצ"ל דבאמת לא מל משה בלילה אלא אותן שכבר הגיע זמנן לפני זה, ואף שבשו"ת שג"א שם העלה דגם מילה שלב"ז בלילה לא יצא ידי מילה כלל (ולדידי' גם ליל ח' הגיע זמנו מקרי, ואעפי"כ אפי' דיעבד פסולה עיי"ש), מ"מ אין זה אלא לת"ק דרשב"א, אך לפי"מ שחידש בשו"ת שאילת יעבץ למיפסק הילכתא כר"ש בן אלעזר, דמתיר מילה שלב"ז אף לכתחילה בלילה, וכדפסק ר' יוחנן כותי', מתישבים ד' המדרשות היטב, ושפיר י"ל שמל אותם משה בלילה, היינו לאותן שכבר הגיע זמנם למפרע, ומה שיש לדבר בזה לענין העכבה דערלות בשעת עשיי', כביבמות ע"א, אכמ"ל.]. וכבר הערנו למעלה דלר' שמעון ב"א דמילה שלב"ז כשרה בלילה, עכצ"ל דלילה מצד, עצמו כשר למילה, וא"כ הדר תיקשי מה חיבור הוא זה שחיברה תורה כאן שני ענינים נפרדים בויו המחבר, "וטמאה שבעת ימים כו' וביום השמיני ימול", הא גם בסדר הזמנים אין להם שייכות זל"ז, מדליל שמיני מפסיק

ואולם מבואר עכ"פ דמד' המדרש הנ"ל יש לכאורה סעד גדול דס"ל כר' שמעון ב"א, וכמו שהוכחנו, ובזה מדוקדקים מאד סיום ד' המדרש [ש"ר שם] מי מלן? משה מלן ויהושע כו' והקב"ה כו' עכ"ל. והוא תמוה דמאי נ"מ מי הי' המוהל? אך לפי דברינו ניחא, דבשג"א שם כ' דמילה פסולה מותרת ע"י מוהל עכו"ם, לזה דקדקו חז"ל וכתבו דמילה זו, שמל אותם משה בלילה, מילה כשרה היתה, והוצרכה למוהלים מהולים דוקא

אך באמת אכתי אין זה מוכרח דהא עיקר הראי' שבש"ך יו"ד רס"ב שפסק דמל בלילה לא יצא אליבא דת"ק אף בדיעבד סובב על ד' הש"ס [מנחות ע"ב], ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר, אמאי דחי שבת כו', ומזה הוכיח הש"ך אף במילה כן, דמדדחי שבת, ש"מ דנימול שלא כמצותו, היינו תוך ח' או בלילה אף לאח"ז לא יצא י"ח, ועפי"ז הניח הש"ך בתימא גם לפסקו של הרמב"ם [פ"ז מה' תמידין ומוספין] שפסק לתרווייהו, דעומר שנקצר ביום כשר, ודקצירתו דוחה שבת יעויי"ש. וע"ז סובבים גם ד' בעל השג"א ובעל שא"י שם. ואם יתורצו ד' הרמב"ם, אז שפיר נוכל לומר דגם במילה כן, דנהי דבלילה הוי שלכ"מ מ"מ יצא בדיעבד. וכבר כתבו בישוב ד' הרמב"ם הללו רבים וכן שלמים [ע' גם בשו"ת ח"צ סי' קס"ו מה שהוכיח בשם הירושלמי ספ"ק דר"ה]

וגם בס' כתר המלך לשארי הגאון אב"ד דאגוסטאוו ראיתי שהביא ראי' גם הוא לפסקו של הרמב"ם, מד' הש"ס מנחות פ"ד, דאהא דמקשה הש"ס, ולייתי מכרמל דאשתקד, (היינו לעומר בשנה השביעית, דיש איסור בהבאה מן הספיחין משום לאכלה ולא לשרפה) מתרץ ר' יוחנן, אמר קרא כרמל תקריב, שיהא כרמל בשעת הקרבה. הרי דלר' יוחנן, אלמלא קרא דכרמל תקריב, הוי מתיר להביא אף מדאשתקד, ש"מ דס"ל לר"י דנקצר שלא כמצותו כשר, והא ר' יוחנן הוא דאית לי' [מו"ק, ג' ץ עשר נטיעות הלל"מ, וממילא דכר' ישמעאל ס"ל למידרש מה קציר רשות, יצא קצירת העומר שהיא מצוה ודוחה שבת יעויי"ש. הרי דס"ל לר' יוחנן דלא תלי זב"ז, ואפי' אי נקצר שלא כמצותו כשר בדיעבד, מ"מ קצירתו דחי שבת. עכת"ד שארי הגאון הנ"ל

ולענ"ד זה ליתא, דהנה ד' ר' יוחנן, וכן כל השקלא וטריא שבש"ס מנחות