המדרש והמעשה ויקרא מג

שבשעת יציאתן מלו, ומסתברא דלמ"ד גר הנימול מעיקרא צריך הטפה, עכצ"ל דגם באבותיכם הכי הוי, דאותן שהיו נמולים מעיקרא שלא כדין היו צריכים הטפה אח"כ, דאי לאו לא הוי דומי' כאבותיכם], וכן בל' הברייתא, יבמות ע"ב, משוך וגר שנתגייר כשהוא מהול "כשהן נמולין אין נמולין אלא ביום", הרי דקרי לה מילה אע"ג דאין שם אלא הטפה: **(ובדרושי פרשתי בזה מאה"כ, בראשית ל"ד, אך בזאת יאותו לנו האנשים כו' בהמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים". והא "כאשר הם נמולים" נראה מיותר לגמרי. ודי במה שאמר "בהמול לנו כל זכר". אך י"ל דגם זה הי' אחד מן התנאים שהתנו שמעון ולוי עם חמור אבי שכם, דאין ספק שבתוך הקהל הגדול של אנשי שכם נמצאו הרבה שנולדו כשהם מהולים, או שמלו מעיקרא לשם הר גריזים או לשם מורנא וכדומה (שכבר נהגו בזה העמים הקדמונים, כדמשמע מן המדרשות). ואלמלי נשתיירו אלה, ולא חלו בהם ידים, אז כבר לא הועילה להם לשמעון ולוי תחבולתם כלום, לבא על העיר בטח בהיותם כואבים, כמובן, ע"כ תנאי התנו עמהם שימולו כל זכר "כאשר הם נמולים", כלומר ממש כדיני המילה הנהוגים בישראל, שגם הנמולים דמעיקרא, שלא לשם גירות, צריכים להטיף דם ברית עכ"פ, בזאת התחכמו שמעון ולוי לעשות את כולם "כואבים", ולא יעמוד איש בפניהם. ואת התנאי הזה מסר חמור לאנשי עירו, בבלי דעת, כמובן, שרש הטעם הנמצא בו וכל זה לפי דברינו דגם הטפד"ב מילה מקרי בלישנא דקרא

אולם בשם כ' זקני הגאון רמ"י הלוי זצ"ל שמעתי לפרשו ע"ד הפשט, דאין ספק שנתקשה מאד חמור אבי שכם, לבא לפני אנשי עירו עם הצעה כזאת, מפי אנשים שבאו לגור וישפטו שפוט; הן השכל מחייב, שכשירצו הגרים להשלים ולהאחז בתוך התושבים, צריכים הם להתדמות אל התושבים ולא שיתדמו התושבים אליהם. אולם כבר מצינו לטענה זו בדחז"ל [סהדרין, ל"ט, א.] א"ל קיסר לר' תנחום תא ליהוי כולן לעמא חד, א"ל לחיי, אנן דמהלינן לא מצינן למהוי כותייכון, אתון מהילו והוו כותן ע"כ. זהו מה שאמר לאנשי שכם, אך בזאת יאותו כו' כאשר הם נמולים, כלומר לפי שהם כבר נמולים הם", ותו לא מצו למיהוי כותן, ובהכרח איפוא דאנן, דמצינן למהוי כותייהו, נעשה כמותם. עכ"ד, דפח"ח

)** ומדאעפי"כ הוזקק רב ביבמות שם לומר מאי שוב, אלא לאו משום פריעה", ולא אמר "משום הטפה" (לאותן שנימולו ע"י משה בלילה בשעת אכילת הפסח כמסופר במדרש), ש"מ דנימול בלילה א"צ להטיף דם ברית

ואמנם ראיתי במפרשי המדרש בשם יפ"ת (גוף ס' יפ"ת אינו כעת ת"י) דהאי עובדא דמילה ע"י משה קודם חשכה הוי, דהא אין מלין בלילה, ודעכצ"ל שהוראת שעה היתה מה שהאכילן מן הפסח, דהא לא נמנו עליו קודם שחיטה עיי"ש. אך לענ"ד אין זה מוכרח, דהיא הנותנת, מדסו"ס מוכרחין אנו לומר שהוראת שעה היתה שם, להאכיל הפסח שלא למנוייו, א"כ נימא דאף זאת היתה הוראת שעה למולן בלילה, ולהתיר ע"י מילה כזאת אכילת פסח מצרים

איברא דלדידי אי משום הא לא איריא, די"ל דבאמת לא פסח זה התיר להם משה, שלא נמנו עליו, אלא שהם הריחו ריחו כו' ואמר להם משה שאי אפשר יהי' להאכילם ממנו אף לעתיד בפסחים הבאים, אם לא ימהרו וימולו עכשיו, לפי שבמדבר יהי' אי אפשר, משום חולשא דאורחא. אבל איך שיהי', מבואר הוא לפענ"ד, דעובדא דא דמשה בלילה ממש הוי, ולא קודם חשכה (כמו"ש בס' יפ"ת), שכן הוא להדי' ברש"י יהושע ה', וכן איתא להדי' במדרש חזית סי' נ"ז "שהיו משה וישראל מסובין ואוכלין פסחיהן" כו' הרי דבשעת אכילה ממש הוי עובדא ומה שהקשה בס' יפ"ת, איך האכילו שלא למנוייו, אין זה תימא, די"ל דבאמת לא פסח זה התיר להם, אלא כשהריחו ריחן ובקשוהו להאכילן, אמר להם משה דאי אפשר להתירו להם אף בעתיד, היינו מן הפסחים העתידים,