המדרש והמעשה ויקרא מב

פרשת תזריע (ב) (בדין מילה קודם שמיני, וקצירת העומר קודם זמנו, אי כשר בדיעבד). וטמאה שבעת ימים כו' וביום השמיני ימול. אין לי אלא הנימול לשמונה, מנין לתשעה, לעשרה כו' שלא יהי' אלא כיום ת"ל וביום. תו"כ י"ב פ"א, ט'. (הובא ביבמות ע"ב ע"ב)

הנה מדברי רש"י יבמות שם משמע דהא שדרשו חז"ל למילה שלב"ז דפסולה בלילה מקרא דוביום, מיתורא דוי"ו דרשוהו. אולם הג' מלבי"ם ז"ל בספרו הפליא לעשות סמוכין לדרש זה עפ"י הפשט. שרש דבריו, שאין מקום לוי"ו החבור אם לא שיחבר, או את הענינים בעצמותם, או את סדר הזמנים, שאותן הענינים חלים בו. ובאשר מצד עצמותם אין שום קשר בין טומאת האשה למילת הבן, ע"כ שהכתוב מחבר את זמן הטומאה והמילה הנמשך בתכיפות בזא"ז, וקשה הא ליל שמיני מפסיק, דכלה כבר זמן הטומאה, וזמן המילה עדיין לא בא עד הבוקר. ועכצ"ל דמה שאין מלין בלילה, הוא באמת לא מפני שלא הגיע עדיין הזמן, שזמנו בא באמת תיכף ככלות הטומאה, ומשו"ה שפיר חברם הכתוב בוי"ו החבור, ומה שאין מלין בלילה, לפי שהלילה מצד עצמו פסול למילה, ואף במילה שלב"ז. וזה מ"ש מנין לתשעה לעשרה שאינו נימול אלא ביום ת"ל וביום. עכת"ד ז"ל

אכן באמת הא דמילה שלא בזמנה אי פסולה בלילה פלוגתא דתנאי היא ביבמות שם, ולר' שמעון ב"א, וכן לר' יוחנן דקאי כותי', מילה שלב"ז כשרה לכתחילה בלילה, ואמת דבשו"ע סתם כת"ק דרשב"א יו"ד רס"ב], וכן פ' הרמ"א שם, אבל בשו"ת שאילת יעבץ רצה לסתור פסק השו"ע בזה, והעלה דמילה שלב"ז כשרה בלילה, כרשב"א וכר' יוחנן יעוי"ש. ולדידי' עכצ"ל דמה שהקפידה תורה על השמיני דביום דוקא, לא משום דלילה אינו ראוי למילה, (דהא בהגיע זמנו כשר בלילה לרשב"א), אלא משום דבליל שמיני עדיין מחוסר זמן הוי, ואליבי' כבר נפסק החבור בין זמן דטומאה לזמן דמילה, וא"כ הדר תקשי, מה לויו המחבר ביניהם

גם בשו"ת שאגת ארי', אף שפ' גם הוא כת"ק דרשב"א, מ"מ העלה דבדיעבד כשנימול בלילה, בין קודם זמנה בין לאח"ז, א"צ הטפת ד"ב [יעוי"ש, ה"מ, סי' נ"ד]. וזה דלא כמ"ש הש"ך סי' רס"ב שם, ס"ק ב'. ולכא' הי' נלענ"ד להביא ראיה לד' השג"א. דאיתא התם [ביבמות, ע"א, ע"ב.] א"ר ב"י אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לא"א, שנאמר כו' שוב מול את ב"י שנית, מאי שוב כו' אלא לאו לפריעה (היינו דאותם שמלו ולא פרעו בימי משה נצטוה יהושע לפרעם), וקשה לענ"ד, מנא לי' לרב חדוש זה, נימא באמת דמולים ופרועים היו כדינא, ומאי שוב דאמר קרא, יש לפרש בפשיטות, דהא איתא במדרשות [ע' ש"ר, פ' בא] דפסח מצרים היה ריחו הולך כו' נתכנסו כל ישראל אצל משה, א"ל בבקשה ממך האכילנו מפסחך כו' מיד נתנו עצמם ומלו, ונתערב דם פסח בדם מילה כו' עיי"ש. הרי שנימולו ישראל אז בשעת אכילת פסח, והא זמן אכילתו בלילה הוי, ואם איתא דנימול בלילה צריך הטפת דם ברית, א"כ נימא, דמאי דאמר רחמנא ליהושע שוב מול שנית, לאו משום פריעה הוי, אלא משום הטפה, היינו לכל אותן שנימולו בלילה ע"י משה, ועד האידנא לא הוי אפשר להטיף להו משום חולשא דאורחא. או משום דלא נשבה להם רוח צפונית, כדאיתא בש"ס, ע"כ צוה הקב"ה להטיף להם האידנא

ועכצ"ל דגם הטפת ד"ב למאן דמחויב בה מקרי מילה, בין בלישנא דקרא ובין בלישנא דחז"ל, דהא כל חיובא דהטפת ד"ב לגר שנתגייר כשהוא מהול, מככם כאבותיכם ילפינן, אע"ג דשם גבי אבותיכם מילה ממש הוי, [וע' כריתות ט', וברמב"ם פי"ג מה' א"ב, ככם כאבותיכם כו' מה אבותיכם במילה וטבילה כו', וע' רש"י