המדרש והמעשה ויקרא מא

טהור עכ"ל רש"י ז"ל. והגיה אאמו"ר זצ"ל בגליון הש"ס שלו בזה"ל: יש לדקדק דקדוק עצום, למה נקיט רש"י ז"ל המשל משבועים של נקבה, ולא משבעה של זכר ודם טוהר שלו, ולכאורה הי' אפשר לומר עפ"י ק' התוס' הידועה (כונתו לתו"י דכריתות י', שהבאנו למעלה) דלמ"ד א"א לפה"ק בל"ד א"כ ל"ל קרא לטומאת ז' דזכר תי"ל דטמאה מטעם פתה"ק, ותירצו דה"א דנילף מנקבה ותטמא בזכר ג"כ שבועים, יעויי"ש, ולכ"ק הא תינח לרב דמעין אחד הוא והתורה טמאתו, שפיר י"ל דאי לאו קרא הוי אמינא שתטמא גם בלידת זכר שבועים כטומאת נקבה, וצריך קרא דליסגי בשבעה, אך ללוי דשני מעינות הן, ואם חזינן אליבא דאמת דבזכר מתחילין ימי טהרתה תיכף לאחר ז', ע"כ דבטבע כבר נסתם אז המעין הטמא, ואיך נימא דבלאו קרא הוי ילפינן מנקבה לטמאותה שבועים, אם הטבע גורם דרק בנקבה אין הטמא נסתם רק עד לאחר י"ד, ובזכר אינו כן, ודוחק לומר דאהא גופי' צריך קרא לגלות על המציאות, דשאני בזה לידת זכר מלידת נקבה, זה דוחק כמבואר, ועכצ"ל דללוי באמת אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, וא"כ בלא"ה לא קשיא קושית התוס' דקרא דטומאת זכר לגופי' אצטריך, דמטעם פתה"ק לא מטמינן לה, ואמנם כ"ז ללוי, אך לרב דמעין אחד הם שפיר אפשר לומר דאין פתה"ק בלא דם (וכדאיפסקא הילכתא), ואמנם אז תסתער קושית התוס', קרא דטומאת זכר למה לי, (תי"ל דא"א לפתה"ק בל"ד), וע"כ כתירוצם, דאיצטריך כדי דלא נילף גבי זכר טומאת שבועים מנקבה, נמצא איפוא דפלוגתת רב ולוי תלי' בעיקרה דוקא בהא דטומאת שבועים דנקבה. ומדוקדק איפוא מאד ל' רש"י ז"ל דכתב בסנהדרין פ"ו שם, אהא דרב דא' מעין אחד הוא, "דם הבא בשבועים של נקבה וכו' ודם הבא לאחר שבועים שהוא טהור". דלג רש"י בכונה על טומאת ז' דזכר דכתיבא ברישא, ונקט י"ד דנקבה משום דהא בהא תליא אליבא דרב. עכ"ל אבא מארי זצ"ל ודפח"ח

ולפי דבריו של אבא הגאון ז"ל יוצא לכאורה ההפך מדברינו, דאנו בררנו שיטת ר' יהודה דס"ל א"א לפתה"ק בלא דם אליבא דלוי דוקא, וכדאמרן, ולדברי אבא לא תתפרש שיטת לוי רק להיפך, היינו רק למאן דלא ס"ל הך כללא דא"א לפתה"ק, כאמור

ואמנם לולא דברי אבא הי' נ"ל, דאין הכרח בהנחה זו, דהא ע"כ צ"ל ללוי (דס"ל ב' מעינות) דאין ה"נ דתרוייהו קראי, הן דטומאת זכר והן דטומאת נקבה, על טבע המציאות באו לגלות (דאלמלי הוי ידוע לנו בלא"ה מתי נסתם הטמא ונפתח הטהור בכ"א מהם, א"כ קראי ל"ל כל עיקר, כמבואר למבין) וא"כ תו ניחא תירוצם של התוס' דכריתות אף אליבא דלוי, ואפשר למיסבר דשני מעינות הן, ואעפי"כ א"א לפתה"ק בלא דם ודו"ק

נחזור לדברינו הראשונים, דבשלשה מקומות מצאנו שנחלקו ר' יהודה ורבנן בענין ק"ו שתחילתו להחמיר וסופו להקל, חדא לענין אין ביעור חמץ אלא שרפה [פסחים כ"ז], ועוד לענין סוכה אי טעונה ד' מינים [סוכה, ל"ז], ועוד לענין טומאת לידה דיוצא מת [כאן, בספרא פ' תזריע], ובכלהו אזיל ר' יהודה לטעמי' ורבנן אזלי לטעמייהו, וכמו שהוכחנו למעלה (דפלוגתתם בסוכה תלי' במחלקותם לענין אי לולב צריך אגד, ופלוגתתם בביעור חמץ תלי' במחלקותם לענין אי רשאי לשרוף הנקברים בסוף תמורה), ופלוגתתם ביוצא מת תלי' במחלקותם ונדה כ"א, ב'] אי אמרינן א"א לפתה"ק בלא דם), ומשו"ה דקדקו חכמים שהשיבו לר"י בכל ג' מקומות הנ"ל בלשונם שאמרו לו "כל דין שאתה דן" וכו' ונ"מ לדינא לאותו ענין שאנו עסוקים בפרשתא דא, לפי שידוע דלענין פסק הלכה הא דא"א לפתה"ק בל"ד נחלקו בה הרמב"ם ורא"ש ורשב"א [ע' טויו"ד, קפ"ח.] ואנו העלינו למעלה בעז"ה דשיטת ר' יהודה שאיהו הוא דאמר א"א לפתה"ק בל"ד תלי' בהא דלוי דאמר שני מעינות הן, וידוע דכבר איפסקא הילכתא כרב דמעין אחר הם. ודו"ק: