המדרש והמעשה ויקרא מ

הילכתא כרב לחומרא והילכתא כלוי לחומרא) ואי כלוי או כבר יתישב שפיר, דהנה התוס' שם, ד"ה הילכתא הקשו אדלוי, מהא דבכורות, מ"ו, דגיורת שיצא פדחת ולדה בהיותה נכרית ואח"כ נתגיירה דאין נותנין לה ימי טומאה וטהרה, וללוי תקשי, הא מעין טמא סתום, ומה בכך שילדה כשהיא נכרית, ולמה לא ניהוב לה ימי טוהר, ותירצו דע"כ יפרש דההיא ברייתא ב"ש היא, דס"ל מעין אחד (אף אליבא דלוי). תו הקשו התוס' ללוי מיוצא דופן דאין לה ימי טהרה, ותירצו וז"ל. הא דאין לה טהרה איכא לאוקמי בראתה לסוף ז' לזכר, דהוי תחילת נדה. דהא אין טומאת לידה עלי', עכת"ד התוס'

ולפי"ז י"ל דלר' יהודה הכי ס"ל באמת וכסברת לוי, וא"כ תו לא מתוקים לי' קרא דזכר גם לרבויי ימי טהרה דיוצא מת, וכמו שהקשינו לעיל, דתינח יוצא דופן, דאין עליו לא טומאת לידה ולא טומאת נדה (דהא שלא ע"י פתה"ק הוא דאתי) שפיר יש לפרש אליבא דלוי דהא דצריכינן למעט ימי טהרה, היינו דראתה סוף ז' או סוף י"ד לאחר יציאת הולד ע"י דופן, דחשבינן לראיי' זו כתחילת נדה; משא"כ יוצא מת, דאי לא חשבית לה כלידה, עכ"פ כתחילת נדה תחשבנה תיכף בשעת לידתה, מטעם פתה"ק, ואי תדון אותה לתחילת נדה בשעת לידה, תו א"א שתראה תחילת נדה ביום ז' ללידתה, כמובן, וממילא דתו א"א אליבא דלוי למימר דקרא דזכר אתי לרבות ימי טהרה ליוצא מת, דקרא ל"ל להכי, תי"ל דמעין טמא סתום, (וכק' התוס' מהא דבכורות ומהא דיוצא דופן) ואי משום תחילת נדה ביום ז' ללידתה הא זה א"א, מדהוי לה תחילת נדה בשעת פתה"ק, וכדאמרן, (דהא עכ"פ יש י"א יום בין נדה לנדה, כידוע)

מכל הלין טעמי י"ל דלא מסתבר לי' כלל לר' יהודה (אי נימא דכלוי ס"ל) לאוקמי קרא דזכר ליוצא מת, דאי לטומאת זכר תי"ל דאי אפשר לפתה"ק בלא דם, ואי לקרבן הא בפרשתא דקרבן גופי' "לבן ולבת" כתיב ולא כתיב "זכר", ואי לטומאת שבועים דנקבה א"כ אצל נקבה הוי לי' לרבויי, ואי לימי טוהר, תי"ל דהא מעין טמא סתום לאחר שבוע או שבועים דלידה (וכעין מה שהקשו התוס' מהא דיוצא דופן), ומאי נפ"מ אי יצא חי או יצא מת

ומדלא איתוקים לי' לר' יהודה קרא, ע"כ הוזקק ללמוד טומאת שבועים דנקבה, וחיוב קרבן בין לזכר ובין לנקבה, דיוצא מת, מקל וחומר

ואמנם כל זה ניחא אי נימא האי כללא אי אפשר לפתה"ק בלא דם, (דבלא"ה הא יפול כל הבנין שבנינו, כמבואר), אך באמת הא כלל זה גופי' בפלוגתא קאי, [בש"ס נדה, כ"א.] גבי המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה, ר' יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה, א"ר נחמן ב"י באי אפשר לפתה"ק בלא דם קמיפלגי, (היינו דלר' יהודה אית לי' להאי כללא, ולרבנן לית להו), ועתה תראה דגם בענין זה אזלי ר' יהודה ורבנן לטעמייהו, ר' יהודה לשיטתי' דס"ל א"א לפתה"ק בלא דם שפיר קשה לי' לאוקמי קרא ליוצא מת וכדאמרן, ע"כ יליף לה בק"ו, משא"כ לרבנן שפיר ילפי להו ליוצא מת מקרא, ולטומאת שבעה עצמה אצטריך להו, דהא מטעם פתה"ק אין כאן טומאה לדידהו כלל, וכדאמרן

זהו לענ"ד מה שדקדקו רבנן בלשונם להשיב את ר' יהודה מכל דין שאתה דן (אתה דוקא, לשיטתך דא"א לפתה"ק בלא דם, מ"מ הא) תחילתו להחמיר וסופו להקל (דהא סופך לתת לה ליולדת דיוצא מת גם ימי טוהר) אינו דין". ואמנם כבר תירצנו למעלה שיטת ר"י בזה, דאפשר דכלוי ס"ל, וא"כ אין כאן קולא כלל ביוצא מת, כיון דסו"ס מעין טמא סתום, אלא דרבנן י"ל דלא נחתי לזה, דאינהו ס"ל באמת לא כלוי, אלא כרב דמעין א' הוא והתורה התירתו, וא"כ שפיר הוי סופו להקל

ואחרי כתבי זאת מצאתי ראיתי הלום בהגהותיו של אבא מארי הגאון זצ"ל מלובלין לש"ס סנהדרין [פ"ז, ב'.] אהא דאמר התם דם לידה בפלוגתא דרב ולוי, דאיתמר רב א' מעין א' הוא כו', וכתב רש"י שם וז"ל מעין אחד הוא, דם הבא בשבועים של נקבה שהוא טמא ודם הכא לאחר שבועים שהוא