המדרש והמעשה ויקרא לט

כך צריך לדחוק ולפרש ע"כ בהסבר הענין המוקשה הלזה, ואמנם כל זה אפשר עוד להאמר, אי נימא דלולב צריך אגד ד"ת, משא"כ למאן דסובר דאגד בארבע מינים אינו אלא משום ז"א ואנוהו, וד"ת אין הלולב זוקק כלל את שאר המינים שיהיו נאגדים ונטפלים אליו, אלא שכל ארבעתם הם ד' חלקי מצוה, שמעכבים אמנם זא"ז, אך אין נטפלים זל"ז כלל, ולא שיהי' אחד מהם עיקר והשאר נזקקים אליו, א"כ דמי ממש לשופר או לציצית, ואין שום מקום איפוא לדון מק"ו שתהא סוכה טעונה ד' מינים, כמו שא"א לדון שתהא טעונה שופר או ציצית וכדומה, והבן זה

ואמנם ידוע, דבהא, אי לולב צריך אגד, פליגי בה ר' יהודה ורבנן [סוכה, י"א, ב'.] ולר' יהודה שאינו אגוד פסול אפילו דיעבד, וא"כ ר' יהודה לשיטתי' שפיר דן ק"ו, דמה לולב, שאינו נוהג בלילה, טעון ד' מינים, (כלומר זוקק לההדס והערבה שיתאגדו ויטפלו אליו והוא העיקר), סוכה שנוהגת כו' א"ד שתטעון ד' מינים, משא"כ לרבנן, דבין אגוד בין שאינו אגוד כשר, וד"ת כלהו ד' מינין הם ד' חלקי מצוה, שאינם נטפלים זל"ז כלל (ואין בהם עיקר הזוקק את הטפלים אליו) ק"ו מעיקרא ליתא, וכמו שבארנו למעלה

וזהו מה שדקדקו רבנן בלשון תשובתם לר' יהודה [בסוכה, ל"ו, שם.] "כל דין שאתה דן (כלומר, לדידן דסבירא לן א"צ אגד, אין כאן ק"ו כלל, אך גם לדידך, עכ"פ) תחילתו להחמיר וסופו להקל הוא, ואינו דין: **(ואם תשאל, אי טעמא משום דצריך אגד, א"כ אתרוג מאי איכא למימר, הא אתרוג אף לר"י אינו מתאגד עם השאר, זה לק"מ, חדא דהא ע"כ "ד' מינים" שאמר ר"י לאו דוקא, דהא אתרוג בלא"ה אין מסככין בו מדהוי אוכל (וכמו"ש התוס' שם לענין שאר פירות), ועוד הא באמת כתב הב"י בסי' רנ"א בשם הרקנטי דצריך לחבר גם האתרוג אל הלולב בשעת נענועו יעויי"ש, וא"כ הרי גם האתרוג נטפל לגבי לולב מקרי. וע' בס' כפ"ת וקצרתי

)** ועתה נבא אל הפלוגתא השלישית שבין ר"י ורבנן בסגנון זה, בענין טומאת לידה ליוצא מת

הנה בתו"י [כריתות, י'.] הקשו אכולי' קרא דטומאת זכר למה לי, למ"ד אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, א"כ תי"ל דבלא"ה טמאה ז' מטעם נדה, ותירצו בתו"י שם, דאי לאו קרא הו"א דתטמא שבועים מק"ו דנקבה, דטהרתה מרובה, ואעפי"כ טומאתה שבועים. יעויי"ש

ולפי"ז קשה לי, השתא דכבר גלי קרא דאין עיקר טומאת זכר אלא שבעה, תו למה לי לרבנן קרא ביחוד ליוצא מת, תי"ל דטומאת שבעה איכא בלא"ה מטעם א"א לפתיחת הקבר בלא דם ואין לומר דמתה נקבה אתי לרבויי דליטמא שבועים, (ומטעם א"א לפתיחת הקבר הוי סגי רק שבעה, כמובן) דאם כן אצל נקבה הוי לי' לקרא לרבויי דין דיוצא מת, ולא מסתבר לרבות טומאת נקבה מקרא דזכר. ואין לומר ג"כ דלהצריך קרבן אצטריך לי' ביוצא מת, דהא ילפותא דרבנן היא מדכתיב "זכר" ולא כתיב "בן", והא להלן בפרשת קרבן דיולדת כתיב באמת בן ("לבן או לבת") ולא כתיב זכר, ונהי דקושטא הכי הוי דאף יוצא מת טעון קרבן, מ"מ תו אי אפשר לומר דעיקר קרא דזכר לקרבן הוא דאתי, דהא בפרשת קרבן גופה "בן" כתיב ולא כתיב "זכר", וכבר נתבאר דרק ממשמעותי' "דזכר" מרבינן יוצא מת, ולא ממשמעותי' "דבן"

ונלענ"ד לומר, דאולי באמת מכל הלין טעמי נאיד ר' יהודה (בספרא הנ"ל) מלמילף דין דיוצא מת מקרא דזכר כרבנן, ודריש לה בק"ו, אך אם כן תקשי לכאורה, נימא לעולם דקרא לרבויי יוצא מת, ודזכר, אלא דלאו לימי טומאה דידי', רק לימי טהרה דידי' אתי קרא, דאי משום אין פתיחת הקבר בלא דם, טומאה הוי ידעינן, אך ימי טוהר לא הוי ידעינן, ואתי קרא דזכר לרבות יוצא מת, דאף ימי טהרה אית לי' כיוצא חי

כדי לתרץ קושי' זו, צריך לומר ע"כ דאולי ר' יהודה כסברת לוי ס"ל [נדה, ל"ו.] דשתי מעינות הן, (וכדדריש רב שמן בנדה שם,