המדרש והמעשה ויקרא לח

לכאורה, מאי קולא ומאי חומרא, בשלמא אי הוי אמרינן דלרבנן השבתתו של חמץ בין בשרפה בין בקבורה וכ"ד, ולר"י דוקא בשרפה, אז הוי שפיר ר"י לחומרא ורבנן לקולא, אך באמת הא קיי"ל בסוף תמורה דכל הנשרפין לא יקברו, וכן הנקברין לא ישרפו, א"כ כמו דלר"י, דחשיב לי' לחמץ מן הנשרפין, שרפה דוקא בעינן, ולא קבורה, כך להיפך לרבנן, דחשבי לחמץ מן הנקברין, אסור לשורפו [ע' מג"א סי' תמ"ה, סק"א, בשם הרי"ף והרא"ש, דלא גרסי בדרבנן אף מפרר וזורה לרוח, אלא מפרר אורה לרוח, דלרבנן דוקא פירור בעינן, ולא שרפה, עיי"ש במג"א שתמה על הרמב"ם.] וא"כ לכאורה הדבר תמוה, הא לדברי שניהם אין שום חומר לענין חמץ בשרפה יותר מבקבורה

איברא דאליבא דאמת אין כאן קושי' כלל, דגם בזה גופא יש פלוגתא בין ר"י ורבנן במשנה [תמורה, פ"ז, מ"ו], ר' יהודה אומר אם רצה להחמיר ע"ע לשרוף את הנקברין רשאי, אמרו לו אינו מותר לשנות ע"כ. הרי דלר' יהודה לשיטתי' באמת יש חומר בהא דאמרינן דביעור חמץ בשריפה, דאי הוי מן הנקברין, אז הוי מותר לר"י להשביתו בכ"ד, ואף בשרפה, והשתא דאמרינן דדינו בשרפה, אז דווקא בשרפה, דהא בזה גם ר"י מודה דאם רצה לקבור הנשרפין דאינו רשאי לשנות, (וכמו"ש להדיא "אין ב"ח אלא שרפה"), וא"כ כיון דלר"י חומר גדול יש בו בחמץ אי אמרינן שהוא מן הנשרפין, ע"כ שפיר דנו ר"י מק"ו מנותר, וכל זה לר"י, אך לרבנן דאמרי אסור לשנות בין מנשרפין לקבורה בין מנקברין לשרפה, אה"נ דק"ו מעיקרא ליתא ואי נימא אעפי"כ דביעור חמץ בשרפה אז רק במה מצינו נלמדנה, וממילא דתו ל"ק כ"כ מה שהקשו המגא"ל והצל"ח למאן דפסק בביעור חמץ כר' יהודה ובלאחר זמנו כר"ש מפירכא דמה לנותר שאין היתר לאיסורו, מדרק לר"י לחוד יש צד חומרא בזה שהוא מן הנשרפין, משא"כ למאן דאמר בסוף תמורה אין רשאי לשנות, אין חומר כלל בנשרפין יותר מבנקברין (ולהיפך, הנשרפין אפרן מותר מדנעשה מצותו והנקברין אף אפרן אסור). ותו ליכא למיפרך מהא דנותר אין היתר לאיסורו ודו"ק

זהו מה שדקדקו רבנן לר' יהודה בדקדוק לשונם "כל דין שאתה דן" כו' (כלומר אתה לשיטתך) דלדידן דאין מותר לשנות בין מנשרפין לקבורה, בין מנקברין לשרפה, אין כאן שום מקום לק"ו כלל, אך לדידך דשפיר יש בו צד ק"ו, מ"מ היא הנותנת למיפרך ק"ו זה, דהא סו"ס סופו להקל הוי, שאם לא ימצא עצים יושב ובטל

בסגנון זה נלענ"ד לפרש גם מחלקותם השני' של ר"י ורבנן [בש"ס סוכה ל"ז], וכמו שאבאר

הנה ר"י למד דאין מסככין אלא בארבע מינין מק"ו מלולב, דאינו נוהג אלא ביום, ואעפי"כ טעון ארבע מינים, ק"ו לסוכה כו'. ואני בעניי שמעתי ולא אבין כלל ק"ו זה, הא ד' מינין כלן מצוה אחת נינהו, וכן סוכה מצוה אחת, זו בפני עצמה, וזו בפני עצמה, אלא דזו פשוטה, וזו מורכבת מארבעה חלקים, שאין אחד מהם עיקר יותר מחברו, ואטו בשביל דיש חומר בסוכה, דנוהגת בלילות כבימים, ע"כ [ניזול וניתי מצוה אחרת אגבה (ארבע מינים?), א"כ ניזול וניתי גבה גם לשופר ולציצית, שהם ג"כ אינם נוהגין אלא ביום, ונסכך גם בהם את הסוכה, אתמהה! ואטו הא גרים, מה דמצות לולב חלה עם מצות סוכה בפרק אחד

? בקצרה, הסבר ק"ו זה קשה להולמו, ולע"ע לא ראיתי אם פרשו בו המפרשים דבר המתקבל אל הלב, ולחומר הקושיא] נ"ל דבאמת י"ל דעיקר מצות ד' מינים בלולב הוא, דהא אלולב מברכינן, ושאר המינים, שהם חלקי המצוה ונאגדים אליו, הם טפלים לו ובאופן זה כבר יש לנו להסביר ק"ו דר' יהודה, דלא אמר. לא במצות שופר, ולא במצות ציצית, אלא במצות ד' מינין, לפי דהתם הלולב הוא העיקר, אלא שהוא זוקק לשאר חלקי המצוה, ההדס והערבה, שיהיו נספחים ונאגדים אליו, ואעפ"י שאינו נוהג אלא ביום ולא בלילה, וסוכה שהיא נוהגת בין ביום בין בלילה, אינו דין שתהא זוקקת לארבע מינים הללו, שיהיו נטפלים אליו בתור חלקי מצותה: