המדרש והמעשה ויקרא לז

פרשת תזריע (א) (בענין ימי טומאה וימי טוהר לנולד חי ולנולד מת). דבר אל בנ"י לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו'. וילדה זכר מה ת"ל, לפי שנאמר וטמאה ז' ימים כו' שומע אני ביוצא חי שהוא מטמא את אמו טומאת לידה, מנין ליוצא מת שיטמא. א"ר יהודה הרני דן, ומה ביוצא חי, שאינו מטמא את אמו והבא עם אמו אל האהל טומאת ז', מטמא טומאת לידה, יוצא מת שמטמא כו' את הבא עם אמו אל האהל, אינו דין שיטמא את אמו טומאת לידה. אמרו לו לר' יהודה, כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, אם טיהר החי את אמו, יטהר המת את אמו, ת"ל זכר לרבות את המת. עכ"ל הספרא, י"ב, ד']

הנה נא שמענו בד' הספרא הנ"ל דיש כאן פלוגתא בין ר' יהודה לרבנן במשמעות דורשין, דלדינא תרוייהו ס"ל דיוצא מת שוה ליוצא חי לכל דין טומאת לידה, אלא דרבנן מקרא דזכר ילפי לה, ור' יהודה יליף לה מק"ו. ויש לדקדק, נהי דלא חש ר' יהודה לפירכא דכל דין שתחילתו להחמיר, מ"מ, הא אף במילתא דאית בי' ק"ו ממש, ג"כ מצינו דטרח וכתב לה קרא, א"כ למה טרח ר' יהודה ללמוד מק"ו. מדאיכא קרא דזכר

? להבין יסוד פלוגתתם דר"י ורבנן נ"ל להקדים, דהנה פלוגתא כזו מצינו לר"י ורבנן בשלשה מקומות, חדא כאן, בספרא, ואידך בש"ס [פסחים כ"ז.]. דיליף ר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שרפה מק"ו מנותר, ואמרו לי' חכמים כל דין שאתה דן כו', ועוד בה שלישי' [בסוכה, ל"ז] דיליף ר"י דאין מסככין אלא בארבע מינין, ולמד בק"ו מלולב, ומה לולב שאינו נוהג אלא ביום טעון ד' מינים, סוכה שנוהגת בין ביום בין בלילה כו' אמרו לו חכמים כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין

הנך רואה דבשלשה מקומות שונים איפלגו ר' יהודה ורבנן. הכל בסגנון אחד, דלרבנן כל דין שתחילתו להחמיר וכו' אינו דין, ור' יהודה יליף ק"ו אפילו בסופו להקל. ואמנם איכא למידק בלישנייהו דרבנן, דאמרי לי' לר"י (בכל ג' מקומות הללו) כל דין "שאתה דן" וכו', ולכאורה הך "שאתה דן" שפת יתר היא, והכי הוי להו למימר "כל דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין", שהלא לדבריהם דרבנן כלל גדול הוא זה בכל הקלין וחמורין

ואמנם לדעתי, בכל אחד משלשת המקומות הנ"ל ר' יהודה ורבנן לשיטתייהו אזלי, ודבריהם דרבנן בתשובתם לר' יהודה מדוקדקים מאד

הסבר מחלקותם בש"ס פסחים יש לבאר לענ"ד בפשיטות. דהנה ראיתי להגאון מגן אלף באו"ח סי' תמ"ו, ס"ק כ"א] שהקשה, לדידן דפסקינן כר' שמעון, דחמץ לאחר זמנו מותר מה"ת, איך תתישב שיטת הרמב"ם ושאר ראשונים לפסוק לענין ביעור חמץ כר' יהודה, דאינו אלא בשרפה, הא ר"י יליף לה בק"ו מנותר, ואיכא למיפרך מה לנותר דאין היתר לאיסורו. ובשלמא לר' יהודה גם ל"ט אין היתר לאיסורו, דהא ר"י הוא דס"ל חמץ לאח"ז אסור מה"ת, משא"כ לדידן, דס"ל כר"ש בחמץ לאח"ז, תו אין לנו ק"ו מנותר, ואיך נפסוק לענין ביעור חמץ כר' יהודה יעויי"ש. ובאמת כבר קדמו בקושיא זו בצל"ח, ד' כ"ז

ואמנם לכאורה אעיקרא דדינא יש לתמוה, ר"י דן ק"ו מנותר, ורבנן השיבו לו שהוא דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל, וקשה