המדרש והמעשה ויקרא לה

ונלענ"ד דמילתא דא פלוגתא היא בירושלמי, דאיתא התם, מהו שיטמא לכבוד רבו, ר' ינאי זעירא דמוך חמוי, הוא הוי חמוי' הוא הוי רבי', שאל לר' יוסי ואסר לי', שמע ר' חמא אמר יטמאו לו תלמידיו, נטמאו לו תלמידיו ואכלו בשר ושתו יין, אמר לון ר' מנא חדא מן תרתי לא פלטה לכון, אם אבלים אתם, למה אכלתם בשר ושתיתם יין, ואם אין אתם אבלים למה נטמאתם עכ"ל הירושלמי ויש לתמוה על התלמידים, אינהו מאי קא סברי, עוד צריך הבנה מה שאמר יטמאו לו תלמידיו ונטמאו לו תלמידיו, ופירש שם בקרבן העדה דעל ר' ינאי זעירא גופי' קאי, שיטמא לו בשביל שהוא תלמידו, ולא בשביל שהוא חמיו, ולכאורה יתור לשון הוא זה, והא הוי סגי לי' למימר בקצור "יטמא לו", יהי' מאיזה טעם שיהי' אולם באמת נ"מ גדולה יש בדבר, ונלענ"ד דר' חמא ור' מנא פליגי לדינא, דלר' חמא נהי שמיטמא תלמיד לרב, מ"מ אין זה מטעם שהוא כקרובו, אלא מפני שעשוהו כמת מצוה לגבי דידי', וממילא דעכ"פ אין דין אנינות עליו [ע' ב"י בטוי"ד סוף סי' שע"ד ומד' הרמב"ן שם משמע דמצד עצם הדין אין עליו אנינות לא ברבו ולא בנשיא] וזה מ"ש "יטמא לו תלמידו" כלומר בשביל שהוא תלמידו ולא בשביל שהוא חמיו, וזהו מה דמסיק הירושלמי תיכף נטמאו לו תלמידיו ואכלו בשר ושתו יין", כלומר שעשו כהוראת ר' חמא, להטמא מטעם תלמידו, ולא נהגו בדין אנינות כלל, אולם ר' מנא ס"ל דאין זה באמת מלתא דמת מצוה כלל, אלא מלתא דקרוב, לפי שנשיא הכל כקרוביו (וכדעתו של הכלבו שם בב"י) וממילא דאף כחומרי דקרוב בעי למיעבד, וזה מ"ש להם ר' מנא חדא מן תרתי לא פלטית לכון, אם אבלים אתם (כלומר ע"כ משום קורבא הוא זה מה שנטמאתם לו) למה אכלתם בשר וכו'

חזינן מיהות דלר' מנא כל היתר טומאה לכבודו של נשיא אינו אלא מלתא דקרוב, וכיון דפסק הרמב"ם [פ"ג מה"א] דנשיא הכל מיטמאין לו ואוננין עליו, ע"כ דכר' מנא ס"ל להלכה, וממילא דתו לא יתכן לפרש כונת הספרא דלעיל כמו שפירשנו היינו דקמ"ל דאף משום כבודו של נשיא אין להטמא טומאה דאורייתא), דאי כל עצמה של טומאה לנשיא אינה אלא משום קורבה, תי"ל דאלעזר ואיתמר בלא"ה אחיהם ממש של נדב ואביהוא היו, ואעפי"כ לא נטמאו להם, ועל כרחך עליך לומר מטעם שלא הי' גופם שלם, א"כ כ"ש שלא היו רשאין להטמא להם מטעם נשיא, דהא אסקינן דהתירא דנשיא ג"כ אינו אלא משום שהכל "כקרוביו", וא"כ לא עדיף "כקרובו" מקרובו ממש, ואי תימא דהיא גופה קמ"ל הספרא דהלכתא כר' מנא, דטומאת נשיא רק מלתא דקורבה היא, א"כ עכ"פ אין מזה סתירה לשיטת הראב"ד והרא"ש, דלעולם אימא לך דגם בטומאה דאורייתא מיטמאין לנשיא. ונדב ואביהוא שאני שלא הי' גופם שלם

ודע שעל ד' הרמב"ם פ"ג מה"א דנשיא הכל אוננין עליו הערו מקורו מד' הירושלמי חגיגה, דוד מת בעצרת כו' והיו הכל אוננין עליו כו' ובמ"ל שם העלה דעכ"פ אין בזה אנינות דאורייתא במי שמיטמא לנשיא, רק חכמים גזרו אנינות דרבנן **(ובירושלמי [דברכות פ"ג סוף ה"א] מצאתי לבעל ס' חרדים בפירושו דכתב בהדיא דאף כהן גדול מטמא לנשיא, הרי דס"ל דעשוהו כמת מצוה ממש, דהא לקרובים אין מיטמא, ועיי"ש שכ"כ גם בשם הרמב"ם פ"ג דאבל, ובאמת לא נמצא ברמב"ם כן מפורש יעויי"ש:)** יעויי"ש

המורם מדברינו א) הוכחנו דבמחלקותן של ר"א ור"ע בתו"כ אי נדב ואביהוא מבפנים מתו אי מבחוץ יש נ"מ רבתי לדינא אי הי' דין טומאת אהל במשכן. ב) בררנו מד' הש"ס [שבת כ"ח] וד' התוס' ערובין ל' דלמשכן דין אהל גמור הוי לי' לענין טומאה. ג) עשינו סמוכין לשיטת הרא"ש (ודלא כשיטת ר"ת בתוס' שבועות י"ז) דבתוספת טומאה באותו יום איסור תורה איכא עכ"פ אף לר' עקיבא אלא דמלקות ליכא. ד) הוכחנו מד' הרמב"ן הובא בב"י יו"ד שע"ג ומד' התו"כ פ' אחרי מ"ה דדבר תורה חובת