המדרש והמעשה ויקרא לד

הירושלמי, ורק בזה מסיק דעשוה כמת מצוה, ג"כ קשה מנו"א, דמידי הוא טעמא אלא משום דבחיי הנשיא די לה במה שהנשיא גופי' מטמא לה, והא הכא אצל נו"א באמת לא נטמאו להם לא משה ולא אהרן, וא"כ בדין הי' שיחשבו כמ"מ עכ"פ לגבי אלעזר ואיתמר

אלא ע"כ צ"ל כשיטת התוס' דרק לענין בית הפרס אמרו, וגם דברי הירושלמי ההם צ"ל דאזלי לענין טומאה דרבנן או דס"ל דטומאת כהנים בזה"ז בכלל אינה אלא דרבנן, ולפי שבנו"א בודאי טומאה דאורייתא היתה, ולא הותרה משום נשיא, (והיתר דקרוב לא הי' שם, משהי' גופן חסר) ע"כ לא יכלו אחיהם להתעסק בהם. וגם בסגנון זה יש לבאר ד' הספרא דלעיל ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן כו' "מכאן אמרו שאין הכהנים מטמאין למתים", כלומר יהי' מי שיהי', אפי' נשיא או בנו של נשיא, דלא הותרה גבי נשיא אלא טומאה דרבנן, ולא טומאה דאורייתא. **(ואף דמאן ספון להכריע בין הראשונים, מ"מ כך מסתברא, דרק בטומאה דרבנן התירו, דהא ודאי דלאו דין מת מצוה ממש יש לו (שבו אמרו הרי שהי' כ"ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו כו') אלא משים כבוד נשיא נגעו בה, ולא עדיף נשיא ממלך, ובכולהו ליכא רק עשה דכבוד תורה, או עשה דשום תשים, [ע' ריש פ"ב דסנהד' ובשבועות ל' ע"ב בתוס' שם], וטומאת כהן הוי עשה ול"ת, כמבואר בפ"ב דב"מ, ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. וע' ירושלמי נזיר (פ' כ"ג ה' א'] דמשו"ה מסיק שם דאין כהן מטמא לנשיאות כפים. (ואף דיש מקום לומר דמצוה דרבים היא. ע' בשירי קרבן בירושלמי שם), הרי דאין שום עשה דוחה לעשה ול"ת דטומאה, עכ"פ בקו"ע: ומדי דברי בנידון הירושלמי דנזיר שם אזכיר כאן דבר נחמד ששמעתי מכ' אחי הרב הגאון החריף המפורסם כמוהר"ר אליעזר ג"י. דכך היא הצעת הירושלמי שם: גבילה אמר קומי ר' יוסה בשם ר' אחא, מיטמא הוא כהן לנשיאות כפים, שמע ר' אחא אמר אנא לא אמרית לי' כלום. חזר ומר, או דילמא לא שמע מיני אלא כיי דמר ר"י כו' כל כהן שעומד בכנסת ואינו נושא את כפיו עובר בעשה, וסבר מימר שמצות עשה דוחה ל"ת, אנא לא אמרי לי', איתוני' ואני מלקי לי', ע"כ, ובפ"מ ובקה"ע שם נדחקו לפרש הא "דאיתוני' ואנא מלקה לי'", דעל גבילה אמר זאת ר' אחא, דמשום שהורה בשמו שלא כדין צוה להביאו לפניו להלקותו, והוא דוחק גדול, ובפרט דהא ר' אחא גופי' מהפך בזכותי' ומתרץ טעותי' דגבילה "דסביר מימר שמ"ע דוחה ל"ת", ולמה ילקה

ופי' כ' אתי נ"י דהא באמת קשה מאי ס"ד דגבילה, אטו לא ידע דטומאה יש בה עשה ול"ת, עכצ"ל עפימ"ש הריב"א [מתוס' חולין] דבעשה הפוגעת אף בעשה ול"ת, עכ"פ הלאו נדחה, אלא דעשה משתייר, ולפי"ז בנשיאות כפים, דבאמת יש בה ג' עשה, דל מיני' עשה אחת למידחי' ללאו דטומאה, פש להו חדא עשה דטומאה, וכנגדן תרתי עשין דנ"כ, ולפי מ"ש בעל פרמ"ג (בספרו שושה"ע כלל ג') דתרי עשין דוחין לחדא עשה, א"כ בדין הוא שיטמא כהן לנשיאות כפים אולי כך היתה דעתו של גבילה שהתיר, אך ר' אחא י"ל דס"ל כסברת ר' יוסף מארץ ישראל שבתוס' שם, דבעשה ול"ת אף הלאו אלים, ואינו נדחה כלל מפני העשה, וממילא דשוב לא יהנו אפי' כמה עשין דנ"כ. זה מ"ש ר' אחא איהו סבר מימר שמ"ע דוחה ל"ת, כלומ' מכח סברת הריב"א שהלאו עכ"פ נדחה, אנא לא אמרי לי', ואין הדבר כן, אתוני' (כלומר לכהן שמיטמא לנ"כ) ואנא מלקי לי', כלומר שאף הלאו דטומאה נשאר בתקפו, ולא כסברת ריב"א (דלדידי' בודאי דמלקות ליכא בכה"ג אף כשיש שם עשה ול"ת), וממילא דלא סגי אף בג' עשין דנ"כ כדי לדחות לאו דטומאה עכ"ד כ' אחי נ"י. ודפח"ח:)** ואם נפרש ד' הספרא כך, יהי' מוכח מזה דלא כשיטת הראב"ד והרא"ש, דס"ל להתיר משום כבודו של נשיא אף בטומאה דאורייתא

שוב ראיתי שלא יתכן לפרש הכי, דיש להבין זה שאמרו בירושלמי שם "עשוהו כמת מצוה", אם הוא מלתא דמת מצוה ממש, או רק מילתא דעלמא הוא דאמר, ועיקר ההיתר לא משום מ"מ הוא, אלא משום קורבא, לפי שהכל כקרוביו: