המדרש והמעשה ויקרא לב

ולא נשים. **(ומה שיש להקשות מהא שאמרו אשתו ארוסה לא מיטמא לה כבר הקשה זה הראב"ד בפ"ב מהל' אבל יעויי"ש:)** ע' בחינוך מ' רס"ד שכתב ג"כ דאין מצוה זו של טומאת קרובים נוהגת אלא בזכרי כהונה בלבד. וראב"ד בפ"ב מה"א פליג ע"ז יעו"ש]

ובודאי דלשיטה זו צ"ל דהוא הדין אף בכהן זכר שאינו מוזהר מאיזה טעם על טומאת רחוקים (כגון חלל וכדומה) דג"כ אין עליו חובה להטמא לקרובים: **(ע' כיוצב"ז [תו"כ פ' אחרי מ' ה'] בע"מ שלא נצטוו לבא, לא נצטוו שלא לבא שתויי יין ושכר וכו' ע"כ

)** ולפי"ז לשיטת ר"ת דאין איסור בתוספת טומאה באותו יום שכבר נטמא (היינו דאם אירע שנטמא ד"מ לקרוב) שוב רשאי להטמא באותו יום אף לזרים, ולפי"מ דמשמע מדעת הראב"ד אף לאחר אותו יום כ"ז שלא נטהר מטומאתו (ע' במ"ל ובדגמ"ר שם). א"כ הסברא נותנת שכהן שתכפו עליו אבליו ר"ל, ויש לו שני מתים קרובים, אין חובה עליו להטמא אלא לא' מהם, דמשכבר נטמא לו שוב אינו מוזהר על טומאת רחוקים (עכ"פ באותו יום) והוי לי' כזר לענין זה, וכ"ז שאינו בלא יטמא אינו בלה יטמא מצוה, וממילא דאין חובה עליו להטמא לקרובו השני. הרי שלא תצוייר לעולם חובה על הכהן להטמא אלא למת **(וכ' אחי הרב הגאון כמ' יעקב ג"י אב"ד דק' קאנין רצה להוכיח לפום רהיטא מסוגיא דיבמות [ק', ע"ב] גבי היו שניהם כהנים הוא אינו מיטמא להם והם אינם מיטמאים לו ומקשה הש"ס אלא לראשון ליטמי לי' ממנ"פ וכו' ואי בר בתרא הוא שפיר קמיטמא לי' דחלל הוא יעויי"ש, ואי ס"ד דחלל אינו בכלל מצוה דלה יטמא הוא א"כ נפרש ונימא הכי דלראשון אינו מטמא, כלומר אינו מחויב להטמא. עכ"ד כ"א הנ"ל. אך באמת אין משם ראי' דהיא הנותנת אם איסורא ליכא א"כ למה לא יחויב ג"כ מספק דילמא אביו הוא, (ולא גרע מהוא אונן עליהם דג"כ מספק הוי לחומרא), ודו"ק בזה:)** אחד, ולא לשנים, עכ"פ באותו יום

וראי' לזה עובדא דנדב ואביהוא. דהנה אילו לא היתה טומאת כהנים לקרובים אלא רשות, אז ודאי לא הוי קשה מידי מה שלא נטמאו אלעזר ואיתמר, וכל הקושי' אינה אלא למה דבאמת חובה היא, ולפי דברינו למעלה דכבר נטמאו אלעזר ואיתמר בטומאת אהל גם זה אתי שפיר היטב, דמשכבר היו טמאים טומאת מת, שוב אינם בלא יטמא. ומי שאינו בלא יטמא אינו בלה יטמא חובה, והדר הו"ל טומאת קרובים רק רשות אצלם, ותו ל"ק מה דלא חשו להטמא לאחיהם, (ותו אין צורך בכל הדוחק שנדחק הג' מלבים ז"ל שהי' גופם חסר או שהי' דינם כדין כהן גדול ביום משיחתם)

ובזה יש לבאר ד' הספרא ויאמר משה אל מישאל כו' "מכאן אמרו" (מדלא תשו אלעזר ואיתמר להא דלה יטמא חובה, וע"כ טעמייהו משום שכבר נטמאו ואינם בלא יטמא) "שאין הכהנים מיטמאין למתים" (כלומר שאין חובה עליהם להטמא למתים רבים) שהרי אלעזר ואיתמר כהנים היו (וא"כ עליהם המצוה הזאת, דהא אין ישראל מוזהר בלה יטמא) ואעפי"כ לא נטמאו להם", בשביל שכבר נטמאו קודם לזה טומאת אהל, וה"ה דבמתים רבים ג"כ אין חיוב עליו אלא לראשון, ולשני רשות

הרי שיש לבאר ד' הספרא באופן שלא לבד שאין מכאן קושי' לשיטת ר"ת, אלא דסייעתא נמי איכא, דאי ס"ד דאיסור תורה יש אף בתוספת טומאה, א"כ עדיין ישנו בלא יטמא אף כשנטמא), ואכתי לא פקע חובתו להיטמא לקרובים ואמנם יש מקום להתעקש ולחלק דרק בישראלים ונשים שאין במינן בלא יטמא רק בזה אמר הרמב"ן דאינן גם בלה יטמא, משא"כ בכהן שנטמא דמצד עצמו מוזהר, אלא יומא הוא דקא גרים. (ומד' החנוך שכתב ונוהגת בזכרי כהונה בכ"מ ובכ"ז משמע עכ"פ דאף טמאים וחללים במשמע). אבל באמת אין חילוק זה מוכרח: **(שוב ראיתי דאליבא דאמת לא יתכן כלל לאמר שנטמאו אז אהרן ובניו טומאת אוהל, דהא)**