המדרש והמעשה ויקרא לא

קשיא דלא מצינו שפסקו מעבודתם. ואולי י"ל דכיון דלא היו שם כהנים אחרים אלא הם, א"כ טומאה הותרה בצבור, כמבואר במשנה [דפסחים ע"ט] בין שהיו הצבור טמאין, בין שהיו הצבור טהורין, והכהנים טמאין כו'. ובהמשך הזמן אולי באמת עשו הזאה שלישי ושביעי. וניחא עכ"פ מה דלא מצינו דפסקו מעבודתם. (ואולי יספיק תירוץ זה אף לענין המשכן עצמו, דהא ה"ה כשהיו כלי השרת טמאין). כל זה לר' עקיבא, דבפנים מתו, אך לר"א דמלאך דחפן לחוץ, אין אנו צריכין לדוחק זה. ועפי"ז תבין כי שאלה זו, אי מתו מבפנים אי מבחוץ, שאלה גדולה היא לדינא, וכמה הלכתי איכא למשמע מינה, ולא לחנם נחלקו בה אבות העולם

חזינן מיהת דאליבא דר"ע ע"כ צריך לומר שנטמאו אלעזר ואיתמר אותו היום בטומאת אהל. ועפי"ז יתיישב לנו היטב ד' הספרא התמוהים דלעיל, דידוע מה דנחלקו ר"ט ור' עקיבא בפ"ד דשמחות [הובא בתוס' שבועות י"ז], דלר"ע לא מחייב כהן על תוספת טומאה, באותו יום עצמו שכבר נטמא בו, והי' מקום לומר דאף לכתחילה נמי שרי בזה מה"ת, (וכמו"ש התוס' שבועות שם אף אליבא דאמת), ואם כן בדין הי' לכאורה דלר"ע לשיטתי' יתעסקו בנדב ואביהוא (אפי' אי נימא שהי' גופן חסר) דוקא אלעזר ואיתמר, שכבר נטמאו טומאת מת באותו יום עצמו, משיתעסקו בהם מישאל ואלצפן, שלא היו באהל מועד ולא נטמאו עדיין, וידוע דלשיטת רש"י ן ל"ה יש איסור בכל גרם טומאה לטהור שלא לצורך (אף במי שאינו כהן) משום ובנבלתם לא תגעו וע' מ"ל פט"ז מה' טומאת אוכלין משמע דלרש"י הוי איסור תורה בזה]

אך האמת אינו כן, דאף ר"ע מודה דאסור לכחחילה ד"ת אף לכהן טמא להוסיף טומאה באותו יום, ולא פליג אלא לענין מלקות, וכמו"ש הגרי"ב שם בשם הרא"ש [וע' דגמ"ר יו"ד סוף סי' שע"ב], ועובדא דנדב ואביהוא יוכיח, שכבר ראינו דלר"ע לשיטתי', דבפנים מתו, צ"ל שנטמאו אלעזר ואיתמר באותו יום טומאת אהל, ואעפי"כ לא נתעסקו אלעזר ואיתמר באחיהם אי משום שהי' גופם חסר, או משום שהי' להם דין כהנים גדולים בשעת משיחתן, (וכ"ד הרמב"ן). ש"מ עכ"פ דתוספת טומאה באותו היום דאורייתא הוא אף לר' עקיבא

ולפי דברינו מדוקדקים מאד ד' הספרא המובא לעיל, רק צריך להגיה בה תיבה אחת, וכך יש לגורסה לענ"ד: "ויקרא משה אל מישאל כו' מכאן אמרו שאין הכהנים "שנטמאו" מטמאין למתים, שהרי אלעזר ואיתמר כהנים היו (כלומר וא"כ היו באוה"מ באותו מעמד, וכבר נטמאו טומאת אהל, ולא הי' שם אצלם אלא תוספת טומאה אליבא דר"ע) ולא נטמאו להם אף שבדין הי' שיטמאו הם, ושלא יגרמו מישאל ואלצפן, דאכתי טהורים היו, טומאה חדשה לעצמם אלא ע"כ דגם תוספת טומאה דאורייתא היא ומיושב לשון הספרא "מכאן אמרו", ונתינת הטעם "שהרי אלעזר ואיתמר כהנים היו", דאין ה"נ דרק "מכאן" הוא נלמד, ומה דהיו או"א כהנים היינו מעליותא דידהו לענין זה אי לאו דתוספת טומאה דאורייתא. (והגהה זו, להוסיף בה תיבה אחת "שנטמאו", לא רחוקה היא, בשגם שכמעט מתוכה היא מוכחת)

אולם לענין דינא מחלקת ישנה היא בראשונים ואחרונים, (דלר"ת ולדעמי' תוספת טומאה לר"ע לכתחילה נמי שרי), וממילא מובן שביאורנו בד' הספרא לא יכריע את הדין, ובפרט שיש לבארו גם באופן אחר ובלא שום הגהה, ויהי' מוכח להיפך, כשיטת ר"ת

דהנה כ' הרמב"ם [פ"ב מה' אבל] דאין חובה להיטמא לקרובים אלא באנשים ולא בנשים, וצריך לומר כמו שהסביר הרמב"ן בזה הונא בב"י יו"ד שע"ג] דמי שישנו בלא יטמא, ישנו בלה יטמא מצוה, משא"כ בנשים דאינן בלא יטמא לרחוקים ואינן גם בחובת הטומאה לקרובים. ולכאורה הדבר מוכרח דהא מבואר [בפ"ד דא"ר עפ"י שיטת הרמב"ן, ע' ב"י שם] דמצוה על הכהן להטמא בין לצורך בין שלא לצורך, (וכדעה קמייתא בשו"ע יו"ד שם), ובישראל כה"ג ליכא מצוה שלא לצורך, וע"כ דגזה"כ היא גבי כהנים לחייבם בטומאת קרובים, ואין לך בו אלא חדושו, במי שמוזהר על הטומאה, ולא ישראלים