המדרש והמעשה ויקרא ל

פרשת שמיני (בענין חובת טומאת כהנים לקרובו, לרבו או לנשיא): ותצא אש כו' וימותו לפני ד', ר"א אומר לא מתו אלא בחוץ מקום שהלוים מותרים ליכנס לשם כו' ר' עקיבא אומר לא מתו אלא מבפנים שנאמר וימותו לפני ד'. [תו"כ י' מ' כ"ה]: ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן כו' מכאן אמרו הכהנים אין מטמאין למתים שהרי אלעזר ואיתמר כהנים היו ולא נטמאו להם כו' [תו"כ שם מ' י"ח]

הנה במחלקותן של ר"א ור"ע, היכן מתו בני אהרן, אם בחוץ ואם מבפנים, אין שום נ"מ לכאורה לדינא, ויש להבין במה נחלקו בזה אבות העולם. ודברי התו"כ שבמשנה י"ח "מכאן אמרו שאין הכהנים מטמאין למתים" הם מרפסן איגרי. דהוא נגד מקרא מפורש, לאביו ולאמו לאחיו כו' הרי שמטמאים לקרובים, וגם מטמאין אותו בעל כרחו כמבואר בש"ס ובשו"ע יו"ד סי' שע"ג, (וברמב"ן פ' שמיני תירץ שאלעזר ואיתמר שנמשחו בשמן המשחה דין כ"ג היו להם עיי"ש)

וראיתי להג' מלבים ז"ל שתירץ בזה עפי"ד התוס', דנדב ואביהוא רק שלדן קיימת אבל גופן חסר ונשרף, ובכה"ג איתא בנזיר שם דקרובים כרחוקים דמיין, ואין הכהן מטמא לו אלא כשהוא שלם. עכת"ד. וגם לזה אין מובן, דעכ"פ עיקר חסר מן הספר בד' הספרא, ועוד מאי "מכאן" דקאמר הספרא, הא מפרשת טומאה גופה ילפינן לה בש"ס, לאביו שלם ולא לאביו חסר. (גם סוף ד' הספרא תמוהים מאד, אמרו: "שהרי אלעזר ואיתמר כהנים היו ולא נטמאו להם" כו' כאלו זה שהיו כהנים הוי מעליותא לענין טומאה והלא אלמלא שהיו כהנים בודאי שהיו יכולין להטמא. וכלפי ליי)

ולחומר הנושא הי' נלענ"ד, עפי"מ שנתקשתי באותו ענין זה רבות בשנים, איך ס"ד דנו"א בפנים מתו, א"כ הא נטמא המשכן דאקרי אהל, כמבואר בקרא, ובש"ס שבת כ"ח (דכל עיקרו של הך דינא דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן מגז"ש דמשכן ילפינן לה יעוי"ש)

שוב בא לידי ס' בעהתו"ס עה"ת ומצאתי שהעירו ע"ז וז"ל, ותימא לדברי ר"ע א"כ נטמא המשכן כו' וצריך הזאה כו' ולא מצינו שפסקו מעבודתם כו' עכ"ל

אח"כ מצאתי בקונטרס קומץ למנחה שבסוף ס' מנ"ח מ' רס"ד שהביא קושי' זו בשם פי' הטור עה"ת, ושתירץ הטור דשאני משכן כיון דכתיב עפ"י ד' יחנו כקבוע דמי. וכבר השיב עליו שם בקונט' הנ"ל יעויי"ש

והנה ס' זו דעפ"י ד' יחנו הוזכרה בש"ס דילן [שבת ל"א כ'] לענין סותר ע"מ שלא לבנות במקומו, וג"ז במחלקת שנוי', עולא ור' יוחנן, ובירושלמי הוזכרה לענין בנין, למ"ד דהבונה שלא ע"ג קרקע א"ח משום בונה, ולפום ריהטא נראה דאף אי נימא ס' זו לענין אהל מסתייע דיהני ס' זו דלא יהוי המשכן כאהל זרוק (דאינו אהל אף בשעת חנייתו כמבואר בתוס' ערובין ל' ע"ב), אך לומר דמשו"ה לא יטמא המשכן טומאת אהל, זה ודאי נגד סוגית הש"ס שבת כ"ח שם, דמשמע שם להדי' דבפשתן היוצא מן העץ, אפי' במחובר לקרקע ממש, מקרי אהל ומיטמא טומאת אהלים

ועוד תמוה לענ"ד, דאפי' אי נימא כמו שהביא בשם הטור דמשכן אינו מיטמא, מ"מ אכתי אין זה ישוב מספיק, דהא אהרן ובניו, שהיו באותו מעמד באהל מועד, הם בודאי נטמאו כשהיו עם נו"א בבית אחד בשעת מיתתן, דהא עכ"פ לא גרע משכן מבית של בנין מחובר לקרקע ממש, דאף שאין הבית עצמו טמא, מ"מ כל הנאהל תחתיו עם המת שמא בודאי, [ע' רמב"ם פ"ה מה' טוה"מ], והדר