המדרש והמעשה ויקרא כח

שנפסלו מהזאה מקודם ההיתז, אין טעון כבוס, ה"נ בטומאה שבאותה שעה, היינו בניתז על בגד טמא, דטומאת דמי החטאת וחיוב הכבוס באין בבת אחת, ג"כ אידחי לי' מכבוס), ולרבנן אין דנין מטומאה קדומה, וכיון שכן בניתז על בגד טמא צריך כבוס, ורמב"ם פסק דאין צריך, והוא כר' אליעזר ודלא כרבנן. ובכ"מ נדחק מאד ומחק הגרסאות

ובספר אספ"ז בשם מרכבת המשנה ראיתי שתירץ לה עפ"י הנ"ל, דמדמסיק רבא דלא אנגיעה אלא אבליעה קפיד רחמנא, א"כ גם בניתז על בגד טמא לא טומאה באותה שעה אלא טומאה קדומה הוי, דמדנגע דם בבגד איטמא לי' וחיוב כבוס לא אתי אלא משעת בליעה, ובטומאה קדומה הא אף רבנן דר"א ימודו דא"ט כבוס, וע"ז סמך הרמב"ם. עכת"ד (ולתירוץ זה נתכוין גם שארי הגאון כמ' אכתריאל נ"י בספרו כתר המלך)

ולענ"ד קשה מאד לומר כן, חדא לא יתכן שתהא כל סוגית הש"ס דזבחים צ"ג (דרבא גופי' ג"כ איירי בה) דלא כהלכתא, דלש"ס התם פשוט לי' דהוי לי' טומאה באותה שעה, ולא הזכיר מבליעה כלום, ועוד דאי בנגיעה לחוד ליכא חובת כבוס כלל, א"כ איך נפרנס ד' הש"ס התם [צ"ב ע"ב] ניתז מבגד לבגד מהו, מבגד קמא אידחי לי' לכבוס, (כלומר ואין השני טעון כבוס עוד) או דילמא לא כו' והא ודאי דסתם דם הניתז מבגד לבגד לא הוי נבלע בראשון דאי בלוע הוי בראשון מי התיזו שוב לשני (אם לא ע"י כביסה או סחיטה וכדומה ובכהא"ג הא בודאי דשוב אינו ראוי להזי'), וע"כ דמקמי דנבלע בראשון ניתז על הבגד השני, ואי ס"ד דמקמי בליעה לא חל חובת כבוס, איך אמר הש"ס דמקמא אידחי לי' לכבוס? **(ואמנם אפשר לדחוק דלעולם נבלע בראשון, אך במדה מרובה, באופן שהמותר ניתז לאחר בליעתו מאליו, לא דרך סחיטה ולא דרך כבוס, וצ"ע אם היא אפשר במציאות, וק"ל

)** ולולא דמסתפינא אמינא דבר חדש. דהנה יש בענינים אלה עוד דבר תימא בפסקי הרמב"ם ז"ל, דאיהו פסק [בה' ט' שם] ניתז מן הבגד לבגד שני אין הבגד השני טעון כבוס עכ"ל ובאמת הא בש"ם שם פשיט לי' רבי ללוי דטעון כבוס ממנ"פ, אי אוספו וכשר כו' אי אוספו ופסול, אנא כר"ע ס"ל דאמר היתה לו שעת הכושר ונפסל טעון כבוס, ע"כ. ונהי דלדידן לא ס"ל בהא כר"ע, מ"מ עכ"פ לא איפשט בעיין לאידך גיסא, והו"ל לרמב"ם להצריך כבוס מספק וכבר נתקשה בזה בכ"מ ובלח"מ שם, ותירצו בדוחק גדול

ולולא דבריהם נלע"ד, דהנה לוי בלשון הבעי' שלו גלה לן טעמא רק מן הצד הראשון שבספקו, לפטור את השני מן הכבוס (כדאמר, מבגד קמא אידחי לי' לכבוס) אך טעם הצד השני לחייבו בכיבוס לא אסבר לן, ולא אמר אלא "או דילמא לא", מבלי שיגיד, מהיכא תיתי לא נימא כצד הראשון, דכיון דאידחי לי' לכבוס מבגד קמא שוב אינו טעון כבוס מן הבגד השני אבל לדעתי טעם הצד השני של האיבעיא הוא פשוט, דאי נימא דאבליעה קפיד רחמנא ולא אנגיעה, א"כ האי דם שניתז מבגד קמא בטרם שנבלע בו, אכתי לא חל עליו חובת כבוס בבגד הראשון כלל, וזהו מה דאבעי לי' ללוי, אי נימא דאנגיעה קפיד רחמנא א"כ כבר אידחי לי' לכבוס מבגד קמא, "או דילמא לא", כלומר דילמא לא אידחי כלל בבגד קמא, דאבליעה קפיד רחמנא, ולא אנגיעה לחוד, וממילא דשני חייב

ואולם לפי"ז יקשה לכאורה, א"כ היינו בעי' דרבא לקמן צ"ח, דם עולה למטה כו' משום נוגע הוא והא נגע, או דילמא משום בולע והא לא בלע כו', ומאי חידש רבא בבעי' דידי', אחרי שכבר שאל דבר זה לוי מרבי. אך באמת זה לק"מ, דלוי שאל ניתז מבגד לבגד, ורבא אבעי' לי' דם עולה למטה ודם חטאת למעלה, והפרש גדול יש בין המשלים, דהנה אחד מתנאי הלכות כבוס הוא שיפול על הכלי הראוי לכבוס, ומזה ממעטינן בניתז על כלי עץ או מתכות, לפי שאינו ראוי לכבוס, אלא לגרידה בלבד [ע' ש"ס שם צ"ד וברמב"ם שם פ"ח ה"ד]

והנה ניתז מבגד לבגד עכ"פ בשעת ההיתז הראשון הוי ראוי לכבוס, דהא עומד הי'