המדרש והמעשה ויקרא כז

בין בישול בלא נגע לבישול ונגע, דבחטאת בתרוייהו בעי מו"ש, מדאידי ואידי עכ"פ מיבלע בלע, אליבא דרמב"ם, לוא גם משהו, (ובחטאת די בזה) ובשאר קדשים אף בסתם בישול כה"ג, היכא דלא בלע אלא משהו, ג"כ לא בעי הכשר

ובא וראה מה מדוקדק לשון הרמב"ם ז"ל: צלה הבשר באויר תנור של חרס (דוקא בחרס יש מקום ספק לרמב"ם וכדאמרן) יש בדבר ספק אם ישבר (דוקא לענין שבירה מספקא לי', מדרק זה משום גזה"כ, ולא לענין מו"ש) הואיל ונתבשלה בו, או לא ישבר הואיל ולא נגע בו (לא אמר הואיל ולא נבלע בו' כלשון הש"ס דלרמב"ם באמת מיבלע בלע, עכ"פ משהו, ע"י פיטום דריחא, אלא מדעכ"פ לא נגע בו נגיעה ממש, אולי לא החמירה בו תורה חומרת גזה"כ המיוחדה אצל חטאת, ודינו כבישול ונגע דשאר קדשים, דסגי בי' מו"ש בלחוד אליבא דרמב"ם). ומסיים הרמב"ם תיכף בזה"ל עולא בחטאת בלבד אלא כל הכלים שמשתמשים בהם בין בק"ק ובין בקדשים קלים טעונין מו"ש". סמכו ענין (אף שלכא' אין לו שייכות כלל עם הקודם) כדי להודיענו דלענין מו"ש אין שום חומרא בחטאת יותר מבשאר קדשים, והכל לא משום גזה"כ אלא משום הפלטת איסור נותר שבו, ובזה אין שום נ"מ בין בישל או תלאו באויר תנור, ומש"ה אין מקום לספק לחול אלא בכלי חרס לבד, וכדאמרן

ואמנם אמרו שם בש"ס דגם לענין מו"ש יש חילוק בין קדשים לשאר איסורים, דבקדשים דוקא במים ולא ביין, ודוקא בצונן אחר החמין, ובישל במקצת כלי בעי הכשר בכל הכלי, ובודאי דלהפלטת הנותר הבלוע אין נ"מ בכל זה והוי סגי במו"ש כל דהיא, בכ"ז אין להקשות דלבעי הך אבעי' גופה דרמב"ח אף לענין כלי מתכות, בבישול בלא נגיעה, אי סגי בי' באיזו מו"ש שתהי' או מחמרינן בי' ג"כ במים דוקא ובצונן וכו'. די"ל דס"ל לרמב"ם דכיון דעצם המו"ש אינה משום גזה"כ, וע"כ צ"ל דתכסיס דהגעלת קדשים הכי הוי, תו ליכא לחלק בהכי בין נגע או לא נגע: אך לענין שבירה דכל"ח, דכולה חידוש היא, בזה י"ל שאין לך בו אלא חדושו בסתם בישול שהוא ע"י נגיעה ממש: ד

ובזה כבר יתיישב לנו גם מה שדקדקנו למעלה דהא קיי"ל בקדשים דאויר כלי ככלי, וא"כ כל לא נגע ג"כ כנגע דמי, דאין ה"נ דלענין דינא הכי הוי, ברם הכא דכולא מילתא חידוש הוא, כבר יתכן להסתפק דילמא רק בנגיעה ממש החמירה תורה. וק"ל

מוכח עכ"פ מזה דמ"ש הש"ך יו"ד ק"ח דאין ריח לכלי "להיות חוזר ונפלט" בדוקא כתב, דלענין בליעה לחוד אין ה"נ דיש ריח אף לכלי, ומשו"ה לא קרי הרמב"ם לתלאו באויר תנור בישול בלא בלוע (כדקרי לי' רמב"ח בש"ס) וכמו שבארנו

המורם מדברינו, להוכיח שיטת הרמב"ם בענין ריחא מילתא, דס"ל כרי"ף פ' גה"נ, דריחא משהו מיהו הוי. ובזה יתישבו לכא' הסתירות שבפסקי הרמב"ם בפי"ג, בפי"ד ובפ' ט"ו מה' מ"א. גם הוכחנו דלרמב"ם היכא דמשהו אוסר ס"ל דאף בתרתי לטיבותא, משהו ונו"ט לפגם, ג"כ לא מהני להתיר. עוד הוכחנו דרמב"ם כר"ן ס"ל, דטעמא דמו"ש אצל כלי חטאת, מטעם בליעת נותר הוא, ורק מה שהחמירה תורה אצל כלי חרס בשבירה זהו מטעם גזה"כ. עוד העלינו דלענין משהו יש ריחא לשיטת הרמב"ם אף גבי כלי, אבל רק להבליע ולא לחזור ולהפליט, ונ"מ לענין הכשר כלי קדשים. ובזה נתיישבו ד' הרמב"ם החמורים בפ' מעה"ק

אגב אעיר דבעי' כעין זו דרמב"ח, לענין בליעת כל"ח, יש בגמרא וזבחים צ"ח ב'] גם לענין דם חטאת שניתז על הבגד, בעי רבא דם עולה למטה ודם חטאת למעלה מהו, משום נוגע הוא והא נגע, או דילמא משום בלוע הוא והא לא בלע. הדר פשיט דאין טעון כבוס. עכ"ל הש"ס. הרי דס"ל לרבא דגם בדם חטאת על הבגד אבליעה קפיד רחמנא, ולא על נגיעה לחוד. וראיתי בס' אסיפת זקנים החדש בשם בעל מרכבת המשנה לתרץ בזה פסק הרמב"ם החמור, במה שפסק (פ"ח ה"ט מה' מעה"ק) דניתז על בגד טמא אינו טעון כבוס, והוא דלא כמשמעות הש"ס [זבחים צ"ג], דתלי לה התם בפלוגתא דר"א ורבנן, אי דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה, דלר"א דנין (וממילא כי היכי דאי היתה התם טומאה קדומה,