המדרש והמעשה ויקרא כו

לגמרי ובין במה שפטר כל"ח דשאר קדשים משבירה, ולא חייבן אלא במו"ש לבד. וכללא דמילתא דרמב"ם כר"ן ס"ל דטעם ההכשר אינו כדי לבער הנותר הבלוע בדופני הכלי, ולזה הוי סגי במו"ש אף לכל"ח, וחומר דשבירה אצל חטאת אינו אלא מגזה"כ

אולם עפי"ז יצא לנו דין מחודש לענין ריחא, דאי נימא דיש ריחא אף לגבי כלי, עכ"פ להיות נבלע בתוכו, א"כ גם כלי שקלט רק ריחא דחטאת, ג"כ יהי' טעון שבירה, ואף שאין כח אותו הריח הנבלע בכלי להיות חוזר ונפלט ממנו, מ"מ הרי הוא בתוכו, והא לר"ן בלא"ה כל עיקר טעם ההכשר בקדשים אינו משום חשש הפליטה, דהא משיפלוט יפגום, אלא משום חובת הביעור של הטעם הבלוע הצריכה תורה שבירה, וא"כ גם בריח הבלוע ישבר (דאע"ג שאינו נפלט מ"מ לא חשיב כמבוער), משא"כ אי נימא דאין ריח ופטום לכלי כלל. וזהו מה שיעדנו למעלה לבאר ד' הש"ך [ביו"ד ק"ח], מ"ש דאין פיטום וריח לכלי להיות חוזר ונפלט ממנו, משמע דעכ"פ הוא נבלע לתוכו, ודקדק הגרע"א מאי נ"מ אי סוף סוף אינו נפלט, ולפי"מ שבארנו יש נ"מ רבתי בזה לענין כלי קדשים דאף מה שנבלע ע"י ריחא יטעון שבירה או מו"ש

ואמנם אנן קיי"ל באמת דריחא לאו מילתא היא אף באוכלין, אבל כבר הוכחנו דרמב"ם כרי"ף ס"ל דעכ"פ משהו מיהו איכא, א"כ לרמב"ם לשיטתי' דס"ל דחטאת אוסר במשהו, תסתער עלינו לכאורה קושי' גדולה, איך קרי רמב"ח בזבחים צ"ה להא דצלאו באויר תנור "בישול בלא בלוע", הא עכ"פ ריחא מיהו הוי, והיינו בליעתו, ונהי שאינו אלא משהו, מ"מ בחטאת הא די בכך, ונהי שאינו חוזר ונפלט ממנו, מ"מ הא כבר אמרנו דלרמב"ם ולר"ן די בבליעתו לחוד להצריכו הכשר

אך באמת משום הא לא אירי', דמידי הוא טעמא (דריחא לא גרע ממשהו) אלא לרב דאליבי' אמרה הרי"ף להא שמעתתא [ע' מחצה"ש תמ"ז סוס"ק ד"ן, וי"ל דרמב"ח באמת כלוי ס"ל ולדידי' ודאי דריחא לאו מילתא היא כלל, ואף כמשהו לא הוי. וניחא מה דקרי לי' רמב"ח בישול בלא בלוע

אך לפי"ז תהי' לכא' כל אבעי' זו דרמב"ח שלא אליבא דהילכתא, דהא לדידן (לשיטת הרי"ף והרמב"ם) אין ריח בלא משהו, וממילא דלא יצוייר כלל אצל חטאת בישול בלא בלוע, דהא משהו גבי דידי' הו"ל בלוע נמי. אלא דבאמת גם זה אינו. דנהי דישתנה אליבא דידן הלשון של אבעי' זו אך הדין לא ישתנה, דבשלמא אילו בא ספק זה לענין מו"ש, שפיר הוי אמרינן מה לי טעמא, מה לי ריחא, אידי ואידי צריכי הכשר, מדעכ"פ משהו איכא, ובחטאת אף משהו אוסר, ואם שהריח אינו חוזר ונפלט, הא כבר אמרנו דלר"ן ודעמי' חזרת הפליטה לא מעלה ולא מוריד לענין הכשר כלי קדשים), אבל אם נסבב ספק זה לענין שבירה כבר יתכן אותו הספק אף אליבא דידן, דהא כבר אמרנו בשיטת הרמב"ם דמטעם ביעור הנותר בדופני הכלי בדין הוא דיסגי מו"ש אף בכלי חרס, ובשאר קדשים באמת סגי בהכי, ואין שבירה לרמב"ם אלא בכל"ח דחטאת, וזה מגזה"כ, וא"כ י"ל דחומר זה רק בטעם ממש בנבלע ע"י בישול גזרה תורה, אך בריח הנבלע ע"י בישול לא גזרה

הוא אשר דברנו שדין האבעי' לא ישתנה אף אליבא דידן, (לשיטת הרמב"ם), אלא שהלשון ישתנה, דמה דרמב"ח קרי לי' בישול בלא בלוע (משום דס"ל כלוי) לזאת יקרא אליבא דידן בישול בלא נגע, היינו דמיבלע בלע שפיר אף בתלאו באויר תנור (מדריחא לא גרע ממשהו, ובחטאת סגי בהכי), אלא מדעכ"פ סתם בישול הוא ע"י נגיעה ממש, א"כ יש להסתפק דילמא מה שהחמירה תורה אצל חטאת למעלה משורת הדין, להצריך שבירה אף דמטעם ביעור הוי סגי בהגעלה, דילמא רק בסתם בישול החמירה, בישול שע"י נגיעה, אך בתלאו באויר תנור, מדעכ"פ אין זה ככל הבישולין לא גזרה בזה, ונהי דהכשר ודאי בעי גם בזה, אך נימא דסגי במו"ש בלחוד

עפי"ז כבר תראה שלא יתכן אותו הספק אלא בחטאת בלבד ובכלי חרס בלבד, דהא בכלי נחשת דחטאת ובכל הכלים דשאר קדשים בלאו הכי לא בעי לרמב"ם אלא מו"ש בלחוד, ולענין מו"ש שאינו משום גזה"כ, אלא משום ביעור הנותר הבלוע, ודאי לא שני לן אליבא דרמב"ם