המדרש והמעשה ויקרא כה

מד' הש"ס [פסחים ל'] התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם כו'. ולרמב"ם היכן העידה, הא להיפך מדלשאר קדשים מהני מו"ש אף בכל"ח, ש"מ דבאמת יוצא מידי דופיו, ומה דהטעינה שבירה בכל"ח דחטאת ע"כ מטעם גזה"כ

ובס' בה"ז כתב דלרמב"ם הא דלכ"ח אינו יוצא מידי דופיו היינו רוב הבליעה יוצאת ע"י הגעלה, אלא דמשהו מיהו משתייר, ועפי"ז ראיתי באו"ח לפסחים שם שכ' אליבא דרמב"ם דגם שבירת כל"ח דחטאת אינה מצד גזה"כ, דרמב"ם לשיטתי' דחטאת במשהו, וי"ל דס"ל לרמב"ם כשיטת הרשב"א דלעיל, דהיכא דמשהו אוסר נטל"פ נמי אוסר, וממילא דלא מהני פגימת לילה ג"כ, ומשו"ה טעון שבירה. **(ועפי"ז נצטרך לומר דס"ל לרמב"ם כת"ה [הובא ברמ"א או"ח תמ"ז סי' י'] דאפילו בתרתי לטיבותא, משהו ונו"ט לפגם ג"כ לא מהני, ודו"ק:)** וכל זה בחטאת, אך בשאר קדשים אין לנו אף בכל"ח אלא מו"ש, וג"ז רק מצד גזה"כ, דהא לינת לילה פוגמת. הרי דס"ל לרמב"ם (לפי"ד בעל או"ח) כתוס' בחדא, וכרא"ש בחדא, היינו דשבירת כל"ח דחטאת היא מילתא בטעמא וכתוס', ומו"ש דשאר קדשים היא גזה"כ, וכרא"ש

אולם ד' האו"ח תמוהין מד' הרמב"ם בפ"ח מה' מעה"ק [שם ה' ט"ו] כלי גללים וכלי אבנים כו' א"צ מו"ש אפילו בחטאת, ודי בהדחה בלבד (עיי"ש מ"ש בכ"מ שהרמב"ם למדה מדלא הזכירה תורה אלא חרס ונחושת). ואי כד' האו"ח, דמשום פליטת איסור נגעה בה תורה יקשה, הא כלי אבנים בלעי עכ"פ ככלי מתכות, וא"כ בחטאת, דפגם לא מהני בה (לד' האו"ח הנ"ל) מדמשהו אוסר בה, א"כ לבעי עכ"פ מו"ש ככלי נחשת: **(אגב אעיר מה שראיתי באו"ח שהקשה לשיטת הרשב"א (דהיכא דמשהו אוסר נטל"פ נמי אוסר) מה מבעי' לי' לרבא [ע"ז ס"ח ב'] אליבא דרב אי ס"ל נטל"פ אסור כר"מ, הא ר"מ לא יליף אלא מגיעולי מדין, ולרב לשיטתיה דס"ל כר"י מב"מ במשהו, ליכא למיחלף נטל"פ לאיסור מגיעולי מדין, דאימא דמשום דלא ליעבד בהו במינן צותה תורה להגעיל, ובמינו בודאי נטל"פ אסור אליבא דרב מדמשהו אוסר. עכת"ד. ומצאתי ישוב מספיק לקושיא זו בכתבי אאמו"ר הגאון זצ"ל אב"ד דלובלין, עפמ"ש התוס' (פסחים מ"ד, ב') למ"ד משרת להיתר מצטרף לאיסור א"כ טעם כעיקר בנזיר דקיל משאר אסורין (מדיש היתר לאיסורו) מנא לן. ותי' בתוס' שם שנצטוו להגעיל גם כלי יין משום איסור נזיר, ומזה ילפינן לי' עיי"ש. והנה באיסור יין דנזיר לא יתכן כלל תערובת מין במינו, איסור בהיתר, דהא כל היינות אסורים לנזיר בשוה, ומה דהוי היתר לו זהו אינו מינו, ומדצותה תורה להגעיל גם כלי יין בשביל נזיר (כד' התוס') ע"כ דמשום שמא יבשל בו היתר אחר הוא דאתי ומזה כבר יש למילף שפיר דנוטל"פ אסור אף אליבא דרב דהא באינו מינו כבר אינו במשהו. ומיושבת קו' האו"ח. ודו"ק. עכ"ד אאמו"ר זצ"ל. וכ' אחי הגאון כמוה"ר אליעזר שיחי' העיר דיצוייר בנזיר גם מב"מ היינו יין דשלל דידהו נתערב ביין דשלל דידן. ויין דמדין עכצ"ל דשלל דידן הוי כמו"ש הרמב"ן ודו"ק

)** מחורתא איפוא לומר דרמב"ם כר"ן ס"ל, היינו דמטעם פליטת איסור אין לחוש כלל דלינת לילה פוגמת, והכשר כלי קדשים לאו משום פליטת איסור אלא משום ביעור הנותר הבלוע בדופני הכלי הוא, היינו שכך גזרה תורה שלא יתחשב כמבוער, בכלי חרס עד שישבר, ובכל"נ עד שימרק וישוטף, ובהני דגלי גלי, ואין ללמוד מהם לענין כלי גללים וכלי אבנים, דנהי דלענין בליעה ופליטה דמיין לכלי מתכות, מ"מ לענין זה אפשר דלא דמיין, ומה שבלוע בדופני כלי גללים או כלי אבנים אף כשהוא שלם, מיחשב כמבוער, דהא בלא"ה צריך אתה לומר אליבא דר"ן דחידוש הוא מה שחדשה תורה בזה, וכמו שבארנו למעלה. וס"ל לרמב"ם דאף בכלי חרס בדין הי' שאחרי המריקה ושטיפה, אף שנשאר עוד דבר מה בכלי, יתחשב הנשאר ההוא כמבוער, דהא כולו לא יצא עוד מידי דופיו לעולם (ועל הקמעא שיוציא עוד אין דין נותר עליו), ומשו"ה בשאר קדשים באמת סגי במו"ש אף לכל"ח, ושבירה דחטאת גזה"כ היא. בזה מתבארת לענ"ד שיטת הרמב"ם בין במה שפטר כלי אבנים מהכשר