המדרש והמעשה ויקרא כד

מריקה ושטיפה, ועוד דבכל"ח ע"י שבירה הא אין הנותר מתבער כלל דהא נשאר בחרסית הכלי, ואפי' למ"ש בזבחים צ"ו ויומא כ"א דהיו נבלעין במקומן מ"מ לא הי' מתבער. ועוד לפימ"ש הרמב"ם במעה"ק שם דמו"ש באה עקב אכילה, היינו אף בלילה, והא ביעור דנותר אינו אלא ביום דוקא [ואמנם זה י"ל דבלילה הוי קודם זמן איסורו ועתו"ס פסחים י"ב ע"ב]. בהכרח איפוא לומר שדעת הר"ן היא כעין הכרעה בין התוס' והרא"ש, היינו דעיקרא דהך דינא מילתא בטעמא היא, כתוס', ופרטיו יש בהם משום גזה"כ וכרא"ש

ועל דעת הרא"ש דס"ל דכולה מילתא אינה אלא מגזה"כ (משום דבאמת הוי נטל"פ) קשה לכאורה מש"ס ערוך בזבחים שם דמקשה על ד' ר' יהודה (דס"ל אותה למעוטי כלי תרומה דלא בעי הכשר כקדשים), ותרומה לא בעי מו"ש, והא תנן קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין, ואם בישל בנ"ט. עיי"ש. והאי מאי קושי' (נהי דאכתי לא סליק הש"ס אדעתי' מה דמשני אח"כ הכא במים ולא ביין, ומו"ש יתירתא כו') הא באותו אופן דקדשים בעי מו"ש (היינו אף בנו"ט לפגם אליבא דרא"ש) אין ה"נ דתרומה לא בעי, דהא הך מתניתן גופה דמותיב מיני' הכי אמרה ואם בישל בה בנותן טעם", ונו"ט לפגם לאו טעם הוא, ובתרומה ודאי שרי. ואמנם לחומר הקושי' נלענ"ד לתרץ דלר' יהודה לשיטתי' שפיר מקשה הש"ס, דלפימ"ש הפרמ"ג [בשעה"ת ח"ג פ"ד] דבשר שור ועז ואיל כשהם חתוכין הויין מין במינו אפי' למ"ד בתר שמא אזלינן, **(מדי עמדי בענינים אלה אזכיר פליאה נשגבה שאני תמה ע"ד המרדכי [הובא בפר"ח יור"ד צ"ח] דבשר וחלב (תרבא) הוי מין בשאינו מינו אף למאן דאזיל בתר שמא, [יעויי"ש דפר"ח פליג ע"ז בשם הראב"ד], ותמיהא לי מגמרא ערוכה [זבחים ק"ט א'.] ע"ד המשנה המקריב קרשים ואמורים בחוץ חייב דמקשה הש"ס והא איכא חציצה (פירש"י שאין הבשר ראוי להקטרה רק האמורין לחוד) ומתרץ רב מין במינו אינו חוצץ עיי"ש. והא הני אמורין תרבא נינהו, ואעפי"כ קרי לי' רב מין במינו עם בשר וזה דלא כמרדכי. ולע"ע צע"ג:)** ולמ"ד בתר טעמא אפי' בשר שור ועוף י"ל דהויין מב"מ, א"כ סתמא דמילתא דכל קדרה שבישל בה בשר קדשים מאתמול ומבשל בה בשר קדשים האידנא הוי מב"מ, וידוע שיטת הרשב"א ההובא בב"י או"ח תמ"ז ועתוס' ע"ז ס"ו, א' דהיכא דמשהו אום נו"ט לפגם נמי אוסר, א"כ לר' יהודה לשיטתי', דס"ל כל מב"מ לא בטיל, שפיר מקשה הש"ס איך ממעט קרא תרומה ממריקה ושטיפה, דהא לר' והודה אין כאן גזה"כ כלל במו"ש דקדשים, אפי' אי נימא דסוף לילה פוגם, מדבולע ופולט ממין למינו, ואין הכי נמי דגם בתרומה כה"ג, היינו במב"מ דומי' דקדשים, אף בלא נו"ט או בטעם לפגם ג"כ אסור, ואיך אמר ר' יהודה דאותה ממעט תרומה ממו"ש. (ומשנתנו שאמרה בקדרה שבישל בה תרומה שאם בישל בנו"ט בודאי לר"י דוקא במין בשאינו מינו איירי, והש"ס לא מייתי מינה אלא להשמיענו דעכ"פ אוסר תערובתו ככל האסורין, וממילא שמעינן דבמין במינו לר"י סגי אף במשהו דתרומה או בטעם לפגם דידי')

כל זה לר' יהודה, דלדידי' ודאי שאף הרא"ש יודה דמטעם פגם דלינת לילה אין הכרח כלל לומר דהכשר כלי קדשים היא גזה"כ, דכי היכי דמשהו אוסר פגמו נמי אוסר, משא"כ לדידן דמב"מ ג"כ נו"ט בעינן, שפיר כ' הרא"ש דגזה"כ היא בהכשר דכלי קדשים, דהא לינת לילה פגמתו, [ואמנם זה יתכן רק לשיטת הי"א שהביא הרא"ש (ע"ז ס"ו), אך לשיטת הרא"ש עצמו שם פגם גרע ממשהו ועיי"ש]

עתה נחזה מה דעת הרמב"ם בשיטות הללו הנה כ' הרמב"ם בה' מעה"ק שם פרק ח'. דמה שאמרה תורה שבירה בכלי חרס, רק בחטאת לבד אמרה, אבל בשאר כלי קדשים בין של נחשת ובין של חרס אינן טעונין אלא מריקה ושטיפה בלבד. וד' הרמב"ם הללו תמוהין לכא' **(וכמו"ש הראב"ן הובא במג"א ריש ס' תנ"א. ואי משום עשה דתשביתו הא לגבי זה אף שבירה לא יהני דהא א' ר"י לרבנן (דאמרי מפררו וזורה לרוח ומטיל לים) א"כ ישנו ברוח, ישנו בים [ע' ירושלמי פ"ב דפסחים ה"א] ואי ס"ד דרב כר"י ס"ל א"כ כה"ג נמי ישנו בדופני הכלי כששוברו:)**