המדרש והמעשה ויקרא כג

ואעפי"כ קרי לי' הש"ס לריח הבושם הקלוט בכלי פחות מכשיעור. ואין לומר דהוצאה שאני דהתם בעינן דבר של ממש דוקא, דהא זוהי דחייתו של ר' אשי התם בגמרא, ומתחילה אכתי לא אסיק אדעתי' לחלק בהכי

אולם באמת ע"כ צריך לחלק בין ריחא דהכא, לענין הוצאה, ובין ריחא דפיטום לענין איסור, דהא כתבו התוס' [ע"ז י"ב] דבמילתא דעבידא לרוחא בלחוד, כגון ורד והדס, כו"ע מודים דריחא מילתא היא, והא בשמים דהכא לא עבידן אלא לריחא, ואעפי"כ לא חשיב לי' להש"ס אפילו כמשהו

הדרן איפוא לד' הרי"ף דבריחא של איסור עכ"פ משהו מיהו איכא. ואולי גם הרמב"ם הכי ס"ל, ובזה יתישב לנו שפיר דקדוק לשונו של הרמב"ם דבפט"ו מה' מ"א לענין צליית בשר נבלה ושחוטה אסר לכתחילה ושרי בדיעבד וכתב בזה"ל "שאין הריח אוסר ואינו אוסר אלא טעם", ובפי"ג מה' מ"א לענין בת תיהא כתב שאין הריח כלום", ולדברינו ניחא, דבאמת ס"ל לרמב"ם בריח של פטום דמשהו מיהו איכא, ומשו"ה אסר לכתחלה, והיינו מ"ש "שאין הריח אוסר ואינו אוסר אלא טעם", כלומר דאעפ"י שיש ממש בריח מ"מ אינו אוסר בדיעבד מדלא הוי אלא משהו ואין בו בכדי נתינת "טעם" משא"כ ביין נסך שהוא מן האסורין במשהו, אי הוי חשיב בת תיהא עכ"פ כריחא, בדין הי' שיאסור אף בדיעבד, ועל כרחך צ"ל כמו"ש התוס' שם דאזוקי מזיק, וא"כ אפי' כמשהו לא חשיב, והיינו מ"ש הרמב"ם גבי בת תיהא "שאין הריח כלום", כלומר שהריח דכאן גבי בת תיהא אף כמשהו אינו. (וגבי פת שאפאה עם הצלי, דהתם לא מזיק לי' והדר הוי לי' כמשהו שפיר פי' הרמב"ם בפ"ט מהמ"א שם לאסור לכתחילה דמדהוי משהו עכ"פ לכתחילה אסור)

ואחרי ההקדמה הזאת דלרמב"ם כל ריחא לא גרע ממשהו ניחא מה שפ' בפ"ט מה' מ"א לאסור פת שאפאה עם הצלי לאכול בחלב דהא עכ"פ לכתחילה אסור משום משהו, וע"י הקדמה זו נבא גם לבאור ד' הרמב"ם בפ"ח מה' מעה"ק המובא לעיל לענין הכשר דכלי קדשים, ונקדים עוד מ"ש הש"ך [יו"ד ק"ח ס"ק י"ב] דלא מצינו פיטום וריח לכלי לחזור ולהפליט לאוכל ועיי"ש בהגהות רע"א שדקדק ולמד מזה דעכ"פ יש ריחא גם לענין כלי, היינו ליכנס לתוכו, אלא שאינו חוזר ונפלט ממנו לאוכל, ונדחק הגרע"א למצא נ"מ לדינא בזה, מדסוף סוף אינו חוזר ונפלט. ולענ"ד יש למצא נ"מ רבתא בזה לענין קדשים. וכמו שנבאר

הנה בטעם הדבר שהצריכה תורה שברה בכל"ח ומו"ש בכלי נחשת דקדשים יש שלש שיטות בזה לראשונים ז"ל. א) התוס' ע"ז, [ע"ז ד"ה בת יומא], הוכיחו דע"כ אין סוף לילה לחוד פוגם, מדהצריך הכתוב שבירה בכל"ח דחטאת, אף דכשיבשל בו למחר כבר איפגם לי' טעם הנותר דאתמול מסוף הלילה עיי"ש. הרי דלתוס' אין שום גזה"כ בהכשר זה דכלי קדשים, אלא מילתא בטעמא שלא יאסור התבשיל דהיום, מטעם הנותר שבכלי, וכשיחזור ויפלוט בו ע"י בישולו. ב) שיטת הרא"ש, ע"ז שם, דאין ה"נ דסוף לילה פוגם, ופליטת הטעם אינה אוסרת באמת כלל, ומ"ש תורה שבירה בכל"ח ומו"ש בכ"נ אינו אלא מגזרת הכתוב. ג) שיטת הר"ן בע"ז שם דטעם ההכשר אינו משום פליטתן, אלא משום הבלוע גופי' הבלוע בדופני הכלי, היינו דמשום ביעור נותר נגעה בה תורה, ואמרה תורה דשבירה דכל"ח ומו"ש דכ"נ זהו ביעורו יעויי"ש

והנה סו"ס אף להר"ן עכצ"ל דיש בענין זה קצת משום גזה"כ **(ובכ"ז נסתר מה שראיתי בס' או"ח פסחים ל' שהביא להקשות ע"מ דפריך הש"ס אליבא דרב דאמר קדרות בפסח ישברו לישהינהו וליעבד בהו שלא במינן, ואי ס"ד כר"נ, נימא דרב כר"י ס"ל דיליף ביעור דחמץ מנותר, וכי היכי דבנותר הכלי צריך שבירה ה"ה בחמץ, ומשו"ה א"א דלישהינהו עכת"ד האו"ח שם. ואולם בלא"ה לא הבנתי קושיתו, דבנותר כתיב בל תותירו, והבלוע בכלי נמי הוי נותר, אך בחמץ כתיב בל יראה ובל ימצא, והבלוע בדופני הכלי אינו נראה ואינו מצוי)** דהא ביעורו דנותר אינו בכ"מ אלא שרפה ולא הגעלה או