המדרש והמעשה ויקרא כב

שתלאן זב"ז), והוא ז"ל לא כן פסק [בפ"ט מהמ"א ה' כ"ג] וז"ל פת שאפאה עם הצלי, ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאכלן בחלב עכ"ל. ואולי מהאי טעמא הוצרך הטור ביו"ד צ"ה לדחוק ולפרש אליבא דרמב"ם דבצלאן יחד ממש מיירי.) אלא שהכ"מ הראה שם לד' הרי"ף פגה"נ, שכ' דאף מ"ד ריחא לאו מילתא מודה בהא. אך כבר השיב הר"ן על תירוצו של הרי"ף בזה מן הירושלמי ולולא ד' הכ"מ הי' נ"ל דמרמב"ם אין הכרע אי ס"ל ריחא לאו מילתא היא כלל

ומתחילה הייתי רוצה לומר דס"ל לרמב"ם דאף אי ריחא מילתא, היינו דנבלע באברים, ומ"מ לא עדיפא מסיכה שעלי' הכתוב אומר ותבא כשמן בעצמותיו, ואעפי"כ הא כתבו התוס' נדה ל"ב דאף סיכה דשמן, דעשוי לכך, ודמרבינן מקרא דלא יחללו, אינה אלא אסמכתא, וסיכה דשאר מילי, העומדים לאכילתן ולא לסיכתן, כגון שומן חזיר, אף מדרבנן מותר (לבר מהני דאסורין בהנאה), וע"כ טעמייהו דמדאין בסיכה הנאת פיו וגרונו כדרך האוכלין א"כ לא עדיף משלא כדרך אכילתן. וי"ל אליבא דרמב"ם דאף לענין ריחא הכי ס"ל, דלעולם מילתא היא אלא דמקרי שלא כד"א

ואמנם לכאורה אין מקום לסברא זו אלא כשהוא שואף אל קרבו את גוף האיסור ע"י ריחא, (כגון בת תיהא אף אי הוי שייכי בה ריחא) בזה י"ל דהוי עכ"פ שלא כד"א. (וע' תוס' ע"ז י"ב ד"ה אביי), משא"כ באיסור הנכנס אל ההיתר דרך ריחא, ונבלע בו, והוא אוכל את ההיתר אכילה ממש, לא שייך לקרותו שלא כד"א, אבל י"ל דס"ל לרמב"ם דאעפי"כ לא עדיפה בליעת האיסור לתוך ההיתר דאתי' מכח ריחא, מאילו שאף האדם את גוף הריח אל תוכו, ומדבכה"ג הוי שלא כדרך אכילתו ושרי, הדין נותן דאכילת האיסור בתוך ההיתר דאתי' מכח ריחא ג"כ שרי. ולפי"ז שפיר יש להתיר בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה, ובהכי איירי גם הרמב"ם פט"ו מה' מ"א שם, משא"כ בההיא ביניתא דאטוי עם בישרא למיכלי' בכותחא דהתם ריח בשר בחלב הוא דהוי, וכבר איפסקא הלכתא כאב [פסחים כ"ד] דשאני בב"ח וכלה"כ דאף שלא כדרך אכילתו אסור, דינא הוא שגם ריחא דידי' ואסור, (והא דפסק הרמב"ם בבת תיהא להתירא י"ל משום דאיהו לשיטתי' שמנה [בפי"ד מה' מ"א] גם ליין נסך בין הדברים שאינם אסורין אלא כדרך הנאתן או אכילתן)

שוב ראיתי דסברא זו דחוקה היא, דאי ריחא לאו מילתא א"כ אכתי לא נעשה כלל בב"ח, ועוד דכשאוכל לביניתא עם כותחא שלא ע"י בישול אינו לכל היותר רק בב"ח דרבנן ועוד דכ"ז לא יתכן אלא לפי"מ דמשמע מד' התוס' (פ"ב דקדושין ופ"ב דפסחים דבשלא כדרך הנאתן או אכילתן אף איסורא ליכא, משא"כ לפי"מ שהעלה המ"ל פ"ה מה' יסוה"ת דעכ"פ איסורא איכא בזה, א"כ אי ס"ד דס"ל לרמב"ם דריחא מילתא א"כ אף בבשר שחוטה ונבלה ליתסר

ע"כ נלענ"ד לומר באופן אחר. דידוע מ"ש הרי"ף בחולין פ' גה"נ שם [וכן התוס' ע"ז ס"ו] דרב לשיטתי' דס"ל מב"מ במשהו, וס"ל דריחא לא גרע ממשהו עכ"פ, ומשו"ה אסר בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה (וכבר הובאה דעה זו ברמ"א או"ח תמ"ז לחוש לה לענין חמץ בפסח.). ומכבר כתבתי על גליון שו"ע שלי להביא ראי' לד' המרדכי ושאר החולקים על הרי"ף, דריחא גרע ממשהו, מהא דש"ס [שבת ס"ב ע"ב] דר"א פוטר ולענין איסור הוצאה) בכובלת וצלוחית של פליטון, בד"א שיש בהם בושם (דעל הבושם פטור מדהוי תכשיט לה, והכלי בטל לגבי' דבושם) אבל אין בהם בושם חייבת על הכלי, א"ר אב"א זאת אומרת המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי חייב, דהא אין בה בושם כפחות מכשיעור דמי. עכ"ל הש"ס, ופירש"י וז"ל "שהכלי קלט את הריח, ושיעור הוצאת בשמים בכל שהוא, וכיון שאינו כל שהוא, הוי ריחא פחות מכשיעור וקתני חייבת, ולא אמרינן דנעשה כלי טפל לריח שבתוכו, ואריחא לא מחייב דפחות מכשיעור הוא. עכ"ל הרי להדיא דריחא ומשהו תרי מילי נינהו, וגרע ריחא ממשהו, דהא כל שיעורה של הוצאת בשמים אינו אלא במשהו,